על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

את מרבית חייה עברה שילה ויינברג ב״מופע בני״, כפישהיא מגדירה זאת. היציאה הרשמית מן הארון והחיים החדשים כאישה התאפשרו, כך היאמספרת לי, רק אחרי שהתאלמנה. מי שהייתה זוגתה לא יכלה להשלים עם העובדה שהגבר שאיתוהתחתנה הוא אישה, וכפי ששילה אומרת, על אף האהבה העמוקה הן אמללו זו את זו ובמבטלאחור היא יודעת שהיה שם פספוס נורא. שילה היא היום אבא וסבתא, וגם חברת מועצת קרייתטבעון – היא הטרנסית הראשונה שנבחרה בארץ לתפקיד כזה – והיא אקטיביסטית וגם משוררת.בימים אלה ראה אור ספר השירים השני שלה, ״כעת״, ובמהלך השיחה שלנו שילה גם קוראת מתוכו.

כשאחותה של רות לורנד חלתה בפוליו, שיתוק ילדים כפישנקראה אז המחלה, היא הוצאה מהבית ולא חזרה אליו וכמנהג אותם ימים ואותן משפחות,איש לא אמר על כך דבר. ״הלכתי לבית הקברות עם הפרטים שבתעודת הפטירה ולא מצאתי אתהקבר״, כותבת רותי ברומן ״תחרה הונגרית״, המבוסס במידה רבה על קורות משפחתה. ״בכלהחלקה לא היו מצבות ולא סימוני שמות... את לא נסעת לבית הקברות, אפילו לא דיברתאליה, רק שמרת את התמונות שלה במגירה ליד המיטה. האדמה בלעה את לאה-רבקה שלנו אבלהיא לא נעלמה. קברת אותה בתוך לבך ואנחנו לא הורשינו לבקר״.

רותי, שהיא פרופסור לפילוסופיה בדימוס, שימשה בעברכראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בנוסף לפרסומים האקדמיים הרבים שלה, ראואור ספרי שירה ופרוזה שכתבה, ובהם, כאמור, הרומן העוסק בסיפור ילדותה במשפחה שהיולה דרכים משלה להתמודד עם נוכחותו המתמדת של המוות. ומאחר שהיא פילוסופית, כךנפתחה השיחה שלנו:

״אישה בחלוק, שערה סתור ומבטה צף, הולכתלאיבוד בנבכי זיכרונה...״ כך מתחיל הממואר ״מעוף. סוף״ שכתב פיקי איש שלום עלפרידתו מאמו. בספרון הקצרצר והיפה הזה הוא מביט, כמעט באותו מבט אוהב, מוקסם ורך,בדעיכה של אמו ובפריחת הטבע שסביבה – מקור הפחם של הפשוש, השר מתחת לתפרחת החרדל,מזכיר לו את האיפור שהאישה בחלוק הקפידה עליו פעם; קריאה רועמת של קוקיה, בהלה של עורב, לבנין צנון שנצמד לסרפד המכוסהטל, הוא, הבן, הצפר, פוסע אל השדות בעוד אמו תועה במסדרונות לא מוכרים שבחלקם הלכהאינספור פעמים.

פיקי הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטההעברית וצפר, ובזכות השילוב הזה השיחה שלנו נדדה גם אל עניינים של טבע שרובנו,החיים בעיר, מתעלמים מהם. זוהי, אגב, שיחתנו השנייה בנושא. את השיחה הראשונה לאהקלטתי, ואני מניחה שתקלה כזו הייתה צפויה אחרי שלוש וחצי שנות פודקאסט. פיקי קיבלאת העניין בשלווה מעוררת הערכה והתייצב לשיחה שנייה זמן קצר לאחר מכן.

אילנה המרמן מרבה להשתמש בתואר ״מעניין״ – היא מתארתכך כמעט כל חוויה עמוקה שעברה עליה, וגם את החיים שלה עם בעלה המנוח יורגן ניראד –חיים שהחלו במפגש בלתי צפוי בין מרצה גרמני קתולי, לסטודנטית לדוקטורט, הישראליתהיהודייה הראשונה שפגש בחייו, והמשיכו בכשלושים שנה של זוגיות, הרפתקאות, אקטיביזםוכמובן שיתופי פעולה בכתיבה, תרגום ועריכה של מבחר יצירות מן התרבות הגרמנית וביןהשאר אלה של קפקא וניטשה.  

 בספרם המשותף״מזל סרטן – מסע לבלי שוב״ תיעדו אילנה ויורגן כל אחד בנפרד ובסגנון משלו, את החודשיםשעברו עליהם בבית החולים, בבית בזמן הפוגה בין טיפולים וברגעים האחרונים שלפנימותו של יורגן – ונדמה שמעבר לרגשות המורכבים, לעצב ולקושי העצום, בעיקר של אילנה,להשלים עם המוות המתקרב, הם הצליחו להיאחז בעולם האינטלקטואלי שלהם, לקרוא יחדשירה, אפילו לכתוב. אילנה אומרת שמבחינתה אין ליורגן תחליף, אבל להפתעתה היא,שחשבה שלא תוכל להמשיך לחיות בלעדיו, חיה ואפילו אוהבת את חייה.

ביוני הקרוב יהודית רותם תהיה בת 83. וכן, כשמקשיביםלה קשה לא לתהות אם היא לא גילתה איזה מעין נעורים נסתר שממנו היא שואבת את כלהאנרגיה הזאת. לסופרת המצליחה והפורייה כל כך יש שש בנות ובן אחד, יותר מעשריםנכדים ומספר דומה של נינים והסבתאות מסבה לה אושר גדול. על האסונות שפקדו אותהכשהייתה אם צעירה – בתה הבכורה יעל והבת השלישית שנולדה לה רחלי מתו שתיהן כשהיובנות חודשים ספורים בלבד – היא לא מדברת עם בני משפחתה. גם בספרה החדש ״אמור מילהלמעני״, שיש בו שילוב של מסות וסיפורים קצרים היא נוגעת בנושא בקצרה ובזהירותגדולה. אז, לפני כשישים שנה, היא התמודדה עם האובדן והצער לבדה, ועכשיו היא שומרת עלעצמה ועל ילדיה, היא אומרת, כי אף שהכאב נמצא שם תמיד, ותמיד חסרות לה שתיים,המשפחה הגדולה היא מבחינתה פיצוי ותכלית, והיא שמעניקה משמעות לחייה. בשיחה שלנומשולב גם קטע קצר מהסרט התיעודי שיהודית מזכירה, ״גרסא דינקותא״, שביימה בתה נועהרוט.

אביה של אביגיל גרץ היה רב, והיא, הבת הצעירה, המרדנית,פנתה לבודהיזם. היא חיה בהודו, ובין השאר מתרגלת ומלמדת סדנה שהכותרת שלה היא״ללמוד למות כדי ללמוד לחיות״. שוחחנו חודשים ספורים בלבד אחרי מותו של אביה, מוותשהביא אותה לחזור ארצה כדי להשלים מסע ארוך של פרידה שהחל כשאביה חלה בדמנציה.אביגיל, משוררת, סופרת ויוצרת קולנוע, ליוותה את השלבים האחרונים בחיי אביה מבעדלעדשת המצלמה. היא גילתה, בין השאר, שאת מה שלמדה בחייה מן הבודהה יכלה ללמוד גםמאבא שלה – את היכולת להיות נוכחים בעוצמה בכל רגע של החיים ואת ההשלמה עם המוות.

את שם הפודקאסט קורא הפעם ג׳רמי פוגל.

אהרון לוין, שהוא היום משורר ומחזאי ובמאי, ובימים אלה גם גמר להקליט אלבום ראשון שבו הוא מבצע את שיריו, לא היה ילד כותב. את הצעדים הראשונים שלו בעולם הזה עשה רק אחרי מותו של אביו, המחזאי חנוך לוין. אהרון היה אז בן תשע עשרה, ועם מות אביו משהו – כך הוא מספר – משהו נפתח בו. אלא שאם הוא קיווה שהיצירה תשחרר אותו מצלו של האב, נדמה שקרה ההפך – באחד משיריו אהרון כותב ״כמה מטופש וכפוי לכתוב על אבי שמת לפני עשרים שנה, אבא שהונצח עד כלות... אוחחח, כמה הם אוהבים לגרגר אותו... אני מפהק מרוב שעמום״, ועם זאת ספרו, ועכשיו האלבום שלו,מכילים שירי געגוע ואבל עדינים ויפים ונוגעים ללב מאוד.

בתוך השיחה שלנו משולבים מספר קטעים מן האלבום שלאהרון עם המוזיקאי דור כרמלי; קטע מהמחזה שלו, זוכה פסטיבל עכו, שנושא את הכותרת ״פפפפ״ ומתאר סגן אלוף, מפקד צוללת דולפין ישראלית שמשגר טילים גרעיניים לאיראן; וגם רגעים קטנטנים מן הסרט ״הפשע הקרוי אדם״ שאחיו רפאל לוין יצר על אביהם, ומשתיים מהצגותיו של חנוך לוין, ״אשכבה״ ו״ההולכים בחושך״.

שולה מודן הייתה ילדה טובה. בגיל שמונים היא יודעת להסתכל לאחור ולראות שהיא התחילה לדבר רק עם מותו של אביה, שהיה איש שותק, שותק כמו דג – ואם תקשיבו לשיחה שלנו תגלו עד כמה הוא היה מודע לדימוי הזה – ושבמותו הוא ציווה עליה להתחיל לבטא את עצמה. שולה, שהיא פסיכותרפיסטית במקצועה, מוכרת הרבה יותר כסופרת ועורכת ומתרגמת ומחברת ספרי בישול וספרי ילדים ורומנים. שוחחנו זמן לא רב אחרי שראה אור הרומן החדש שלה ״כל יום בולע שמש״, שבמרכזו אישה, כלומר בת דמותה, שבורחת מבית החולים, פוגשת גבר חסר בית ובמהלך השיחות איתו היא מגלה עולם חדש.  בראיון שלה לגילי איזיקוביץ על אותו ספר, היא צוטטה בכותרת כמי שאומרת כי לא מלמדים אותנו איך למות, ולא יכולנו אלא להתחיל את השיחה משם.

השיחה שלי עם יונתן ורדי התקיימה כשראה אור ספרו ״אבא חלליות״, ספרו השני, שהוא סוג של אוסף מכתבים שיונתן כתב לילדיו,  זיכרונות ילדות, זיכרונות מאביו המת, ובין השאר הוא גם אומר להם שם ״גדלתי, אבל לא גדלתי כמוכם״. יונתן, שהוא במאי קליפים, איש דיגיטל ואמן בין תחומי, היה רק בן חמש עשרה כשאביו נהרג בתאונת דרכים, והוא, כמובן, סירב להאמין שאביו מת. אני אומרת כמובן על אף שזה נשמע מפתיע, אבל במחשבה שנייה ושלישית זה הרי מובן לגמרי.

הערה טכנית קטנה, אבל בעצם גדולה: השיחה שלי עם יונתן התקיימה לפני כשלוש שנים. היא ישבה לה במחשב וחיכתה כנראה לפיתוח של תוכנות מתאימות שעקרו מתוכה את רעש המכוניות והסירנות והמזגן וכל מיני הפרעות אחרות שהיו בה במקור, כמו בהרבה שיחות שהתקיימו ביפו לפני כל הטכנולוגיה הזו.

במשפחה שלנו, כך אומר לי המשורר והעורך והמבקר אלי הירש, לא רצו להתמסר לאבל. כשאלי היה בן חמש, אורי, אחיו בן הארבע מת, אבל אז נולדו עוד ארבעה ילדים והייתה אהבה גדולה בבית, ולא היו טקסים וזיכרונות. אחרי שנים, כש״נזכר״ – במירכאות, כי אלי מעולם לא שכח – והחל לכתוב שירים על אורי, הזיכרונות הללו הרגיעו חלק מן הכאב, הבהירו לו, כך הוא אומר, מי הוא. ואז הוא כתב גם ספר שלם על חברו הטוב דן דאור, ועל חברים אחרים שמתו, ובמשך זמן רב הוא היה משוכנע שהוא משורר של מוות -  אבל גילה שהוא בעצם משורר של אהבה.

אחרי שנים כמדריכת לידה, דולה, סיון טמיר משגב עשתה הסבה מקצועית מעניינת, והחלה ללוות אנשים אל מותם. היא לא מציבה את שני המצבים האלה זה מול זה. להפך – משהו גדול מתרחש, והיא שמחה שהיא יכולה להיות שם ולהחזיק לאנשים את היד. סיון, כאמור, תומכת בחולים סופניים ובבני משפחתם, והיא עושה את זה מתוך קרבה גדולה. כך שהיא הייתה, כמובן, האישה האידיאלית לדבר איתה על מוות, ועל כמה חשוב להתכונן אליו, וגם על כמה קשה כשהוא מגיע בפתאומיות, כפי שקרה לה עצמה עם מותו של אביה.

היא בוכה בקלות, היא כועסת בקלות, אבל היא לא מתאבלת בקלות – אולי מפני שהבינה שהאנשים הקרובים והיקרים לה מאוד, למשל אביה, לא באמת הסתלקו מחייה כשמתו. הם שם, גם אם מה שנעלם עם מותם הוא המבט שלהם, שהוא חסר תחליף. השיחה שלי עם הסופרת והעורכת אורנה לנדאו הייתה גדושה – כן, כי הוזכרו בה דגים וכלבה וסרטן, לא בעל החיים אלא המחלה, וסטנד אפ וגם הספר החדש שלה, כמובן – גדושה, אבל בהירה מאוד. ויצא שגם אני אמרתי בה דברים אישיים, וכן, זה קורה גם אחרי יותר ממאה וחמישים שיחות שערכתי בפודקאסט הזה.

את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים את התיאטרון שלהם יותר פרינג׳י, חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות של האינקובטור, תיאטרון נוצר, תיאטרון הקרון, אנסמבל פלייבק, היא יצרה הצגות עצמאיות, עם ובלי בובות וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני היכרתי אותה במופע היחיד שלה ״חיה להפליא״, המבוסס על חיה, ובעיקר על מותה של אמה. אילה – שלדבריה חיפשה מה לכל הרוחות אפשר לעשות עם הכאב העצום שהיא חשה – הפכה את הפרידה הזו, שנכפתה עליה בגיל צעיר מאוד, לערב שבו אי אפשר שלא לצחוק ולבכות ושוב לצחוק ולבכות.

אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתה מהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה בין השאר לפענח את סיפור העלייה שלהם, חלום ההתיישבות בחבל ימית, ההגירה השנייה – עם הפינוי מהעיר, והשאלה מה הותיר בה האבל הזה, על אנשים אבל גם על המקום.

ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״. בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ כותבת אסתי כשהיא מדברת על המוות, שהפך מבחינתה לרוצח סדרתי. ״וכבר למדתי לחוש את סימניו בפניהם של אהוביי ולא להירתע... אלא להפך, לחוש קרבה וזכות להיות עימם בזמן הגורלי הזה״. ועל זה דיברנו – על המסתורין הזה – לאן בעצם נעלמים מי שמתים לנו, איך עושים את המעבר הזה מהמלחמה על חייהם אל הכלום, הקו הישר במוניטור, איך ילדה שאביה לימד אותה, או אפילו דרש ממנה להיות שמחה, אימצה את העצב ואיך אחרי הסתלקותם של אנשים קרובים אפשר להתקרב אליהם עוד יותר.

כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט ״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מבמאי קולנוע עטור פרסים, הוא מדבר דרך המצלמה. ובכל זאת שוחחנו על ההתמודדויות ההן ועל מה שהותירו בחייו, על השמחה בילד שנולד והאבל על תאומו שמת, ועל היצירה שנבעה מתוך כל אלה. בשיחה שלנו משולבים גם קטעים מהסרט המדובר וגם משני הבאים אחריו: ״לילות קיץ״ ו״מונוגמיה״, והיא אמנם קצרה מהרגיל אבל נדמה לי שיש בה נקודת מבט מיוחדת מאוד.

ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי בין הקטעים שהקריאה ישנם שם שירים משם.  

כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם. עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה הוא, כידוע, מעין מילולי נובע, חד פעמי ומרתק שהמראיינת, כלומר אני, נדרשה מדי פעם לקרוא אותו לסדר כדי לא להתפתות ולגלוש ביחד אתו אל מחילות ארנבים ספרותיות.  

הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת -  אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות מעטפת של אהבה והרבה עבודה קשה היא מסוגלת עכשיו לשחרר, להרפות, ובין היתר גם ליצור דברים שיש בהם אופטימיות, כמו היצירה ״יופי״ המועלית בימים אלה במוזיאון תל אביב.  

דן אריאלי מקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריות לעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם הוא שוחח כדי לנסות להבין מהיכן הם שואבים את החוסן הנפשי שלהם, ועל הניסיונות שלו לשנות את ההתייחסות שלנו כחברה לסוף החיים – ניסיונות שמבוססים במידה רבה על חוויות החיים האישיות שלו. אה, וכן, הוא גם לומד להיות דולת-מוות. מיד תשמעו.

שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי, אבל מאחר שהיא נולדה למשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמהּ הייתה בהיריון איתה, ומאחר שהיא מוצאת צורך להתפלל – ולגמרי לא ברור לה למה אנשים אחרים מבקשים שהיא תגדיר למי בדיוק היא מתפללת, השיחה שלנו נגעה גם בדברים האלה, כמובן וגם ברקע להצגה ״בין שני עולמות״ שכתבה והציגה בארץ ובגרמניה לפני יותר מעשור.  

דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי. ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט מעניין בשם A Muslim and a Jew Go There, כי כמו בספר, וכמו בסטנד אפ שלו, הוא בעד לדבר על הכול.

סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת מערכת כתב העת ״הו!״,  יכלה להתפנות לכתיבה אישית, להיזכר בילדוּת ואפילו במה שגילתה במסמכי הקג״ב. שוחחתי עם סיון לפני חודשים מספר, ובינתיים כבר ראה אור ספר שיריה ״אנחנו חסרי המולדת״, שהיה אז רק בשלבי עריכה – ולפני הכול ביקשתי שתקרא חלק מרשימת הפתיחה המאוד אישית של הממואר שלה ״שבעה ימים אביב בשנה״.

בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה. מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג). אביה, אברהם הפנר, הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו, היה איש מבריק ומצחיק ודברן וסוער, ״מפואר״, כמו שכתבה עליו מאיה, שאפילו בשנים שבהן היה כלוא בתוך גופו ללא יכולת לתקשר באופן קוהרנטי, באותו חדר המתנה למוות, הוא מצא דרכים לומר לבתו דברים, ללא מילים.

השיחה שלנו נפתחת באנקדוטה אישית קטנה, לא מפני שהכרתי את אביה של מאיה לעומק, אלא מפני שגם אצלי, כמו אצל תלמידיו הרבים ואחרים שפגשו בו לרגע, הוא הותיר תמיד זיכרונות של רגעים בלתי נשכחים.

דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של אלפי שנים. בשניים מסרטי התעודה שיצר ביחד עם זוגתו דליה מבורך, דני סיפר את סיפורה של אמו, פרופסור טרודה דותן, כלת פרס ישראל לארכאולוגיה, ואת סיפורה של הלהקה שלו, הקליק. שני הסרטים ספוגים בסיפורי חיים ומוות – מות הוריו, מותם של חבריו ללהקה, אלי אברמוב וז׳אן ז׳אק גולדברג – ויש בהם גם הרבה הומור, כמתחייב אצל מי שבנעוריו בנה לעצמו ארון מתים כדי לישון בו במקום במיטה , וכמובן גם הרבה יכולת לאהוב. 

בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים בה בקלות את עצמם. מרב, שהיא ציירת ומאיירת עטורת פרסים רבים שעבודותיה הוצגו בכל העולם, עומדת בראש המרכז להוראות אמנות ועיצוב בבצלאל והיא גם המייסדת והעורכת של הוצאת הספרים החזותייםלמבוגרים Salomon & Daughters . ניסינו לדבר על כל הבלתי נשכחים שלה על פי סדר כרונולוגי, קצת התפזרנו, צחקנו, בכינו ושוב צחקנו.  

את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממואר שבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפירא כתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמו במשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל, אולי אפילו מצער, כך אומרת רות. ממרחק השנים, ואחרי שתרגמה עשרות ספרים ממגוון השפות שבהן היא שולטת – שוודית, דנית, נורווגית, פינית (וזה לא הכול) – והפכה לאבירה במסדר כוכב הצפון (שהוא עיטור שמוענק על ידי מלך שוודיה) – רות סיפרה לי על הילדוּת שם וההתבגרות כאן על שברון הלב – הפיזי, לא רק הרגשי – שליווה את מפגשיה עם המוות – עם מות הוריה, עם התאלמנותה בגיל צעיר מאוד ולא מזמן, עם מותו של בן זוגה האחרון – ועל הכתיבה על כל אלה, שמחכה במגרה, אבל רק עד שיגיע הזמן המתאים.

קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס שיצר עם דודו גבע, שבהם זכה הציבור להכיר את יוסף מהעירייה, את מגוחך ואת אהלן וסהלן. יש עוד, וישנה כמובן קריירה ארוכה כתסריטאי ומבקר ומורה לקולנוע .

וישנם הרומנים, שיש בהם הומור, אבל גם עיסוק רב מאוד בענייני מוות, עיסוק אובססיבי אפילו, כפי שקובי אומר בשיחתנו. הבולט מבין אלה הוא ״בסוף כולם נמותו״, שגיבוריו הם חמישה גברים ישראלים, פליטים, שנמלטו מישראל שנחרבה באיזו אפוקליפסה לכאורה עתידית, לכאורה פרועה מאוד, אבל מתחת לפני השטח מתברר שמדובר בסיפור אישי מאוד, שיש בו חלקים אוטוביוגרפיים לגמרי, וקובי מציע בו מבט מפתיע שלפיו ההתאבדות של אחיו, אילן, הייתה בעצם ביטוי ברור ועז של הרצון לחיות.

נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי – נועם ילדה בן וממש בימים אלה ראה אור גם ספרה החדש ״לצאת מהגוף״ – אבל לתובנות ולמחשבות שהיא העלתה בשיחתנו עדיין מעניין מאוד להקשיב. אביה של נועם, אבינועם, מת כשנועם הייתה בראשית גיל ההתבגרות, והשיחה שלנו התחילה מן העובדה המפתיעה, שהיא נקראה על שמו, או כמעט על שמו, כשהוא היה עדיין בחיים.

מיכל יפת לא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של משרדים ובתים, כתבה עוד קודם ספר על ספרים, או ליתר דיוק על מערכות היחסים בין קוראים לבין ספריותיהם, והחלה לכתוב גם על קשרים בין אנשים לבתיהם, ולמרות תגליות מפתיעות שהיא מזכירה בהקשר הזה, הפרויקט הושהה.

אביה של מיכל, ארנסט יפת, הבנקאי, שהיו מי שאמרו עליו שהוא מסוגל ללעוס חצץ ולבלוע כאילו כלום, היה בזמנו אחד האנשים החזקים בכלכלה הישראלית, עד שהורשע בעבירות שונות בפרשת משבר מניות הבנקים. שוחחנו כמובן גם על השבר הזה, על ההשפעה שלו על המשפחה, על מותו של אביה בניו יורק ועל מה שהייתה רוצה לשאול אותו אילו יכלה לשוב ולשוחח איתו היום, 27 שנה לאחר מותו.

מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל הכאבים והגעגועים והפרידות בכוח השכל. בגיל צעיר, אומר אפרים, כששלחו את הלהקה להופיע במהלך המלחמה, מול חיילים פצועים קשה ואחרים שהיו בהלם מוחלט, זה היה סוג של אטימות נעורים שאפשר לו ולחבריו להתמודד עם כל המוות שפגשו. בגיל 73, אולי בגלל ההורות ואולי רק ניסיון השנים, האטימות כבר איננה, יש במקומה רגישות גדולה, והשריון היחיד שיכול להגן עליה הוא הלימוד, ההבנה, הרציונל.

אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמצים יוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורת בגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדה כילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנוער ההיטלראי, התגייסה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ולימים ערקה, הצטרפה למחתרת, התגיירה והפכה לאחת השחקניות המופלאות כאן בישראל – ליטל אומרת שכתבה תוך כדי שיחות עם אמהּ המתה, מתוך איזה תת מודע שהכתיב לה סיפורים שמעולם לא שמעה כשהוריה היו עדיין בחיים. ליטל, שדווקא הספיקה לכתוב מחזה עבור אמה וגם לביים אותה במחזה אחר, נתנה לספר את כותרת המשנה ״בדיונוגרפיה״, אם כי בשיחתנו התברר שדווקא החלקים המציאותיים לגמרי בחייה שלה ובחיי הוריה, נשמעים בדיוניים יותר מכל מה שיכלה להמציא.  

נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק אפשר, כמו בילדות, כך היא אומרת, שבה ההבנה שגם אימא לא תחיה לנצח גרמה לה לרצות להקפיא אותה או לשמר אותה בנפטלין.

תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי ילדים רבים לא פחות, וגם על ליברית לשתי אופרות ותרגומי ספרים מצרפתית ומאנגלית. בשיחה שלנו קל להרגיש באנרגיה העצומה שלה, שכנראה לא התעמעמה עם השנים, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה שירים שתלמה הסכימה לשיר בביצוע חי, בתנאי שדה מאולתרים.

*** את השיר ״אין לך מה לדאוג״, שקטע ממנו מובא בשיחה מבצע, במקור, עוזי פוקס המצוין כמובן. אפשר לשמוע את כולו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=pmFpjBUhPA4

הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר בהצגת יחיד שכתב וביצע בתיאטרון צה״ל, ואז המשיך וכתב גם את ״סבא שלי רמטכ״ל״, הצגה שמבוססת על חייו של הסב שגידל אותו לאחר מות הוריו ואת ״אינטליגנט״, הצגה שדיברנו עליה בקצה השיחה שלנו, ומאז הספיקה לעלות בפסטיבל הקומדיה הישראלי. ואם הפסדתם את הפרויקט התיאטרוני-משוררי שלו ״חדרו של המשורר״, שבו ניר נפגש פנים אל פנים עם הקהל כדי לכתוב שירים בזמן אמת, תוכלו לראות אותו בסוף החודש כסרט קצר בפסטיבל ״אפוס״ .

כשהציעו לזמירה, התלמידה המצטיינת, לעזוב את אור יהודה וללמוד בבית הספר הירושלמי היוקרתי בויאר, אימא שלה סירבה וזמירה – היום ד״ר זמירה פורן-ציון – אומרת שהיא ניצלה מחלום ורוד. היא לא רצתה להינתק ממשפחתה, וגם לא יכלה להרשות את זה לעצמה, משום שאחרי מות אביה, שעוד לא מלאו לו ארבעים, זמירה, הבת הבכורה, הייתה אמנם רק בכיתה ז׳ אבל היא לקחה על עצמה חלק ניכר מהאחריות ההורית על אחותה ואחיה. על הקשיים פיצו אותה הספרים, היא אומרת, והיצירה. שוחחנו ממש ערב צאתו לאור של ספר שיריה החדש, שבינתיים כבר ראה אור, ודילגנו מן המעברה בחזרה לעיראק ומשם להודו, מטקסי פרידה מן המתים אל במת התיאטרון ודיברנו גם על החלומות שהיא מגשימה כיום במקום אותם נעורים אבודים.

המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים, אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן מת גם אביה הנערץ ואז מת גם אחיה הבכור, רוני. אסתי, שמעולם לא נרתעה מלשוחח על מוות, להפך, בלשון המעטה, סיפרה לי עליהם סיפורים רבים, צבעוניים ומסחררים. במילים אחרות: זוהי שיחה שמתחילה בדרמה קטנה, עוברת בדרמות גדולות ומסתיימת באפטר פרטי.

אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד. אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמשחזר את שנות הילדות שלה בחיפה, ובין היתר מרחפת בו האמירה כי בכל בית היה אז אובדן, אלא שאיש לא העלה על דעתו לדבר עליו.

כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו את נוכחותה ואת קולה ברגעיהם האחרונים, ואחינועם מצדה מוצאת שהיכולת הזו לנחם אחרים היא פריבילגיה גדולה וגם מקור השראה.

זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה – סוג של קומנה שאיננה היפית, כך היא הסבירה לי – ואולי בגלל זה הייתה למותהּ גם איזו הילה רומנטית. הפרידה מסוניה, היא המתרגמת סוניה ברשילון, פוגגה את ההילה הזו, אבל לא את האמונה שמתוך כאב אפשר לצמוח. בימים אלה ראה אור ספרה השני של דפנה, ״רוּסלקות״, שבמרכזו מפגש בין אחות שכולה לאב שכול ויש בו הרבה מאוד אבל, אבל גם הרבה מאוד הומור, וממנו התחלנו את שיחתנו.

אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי הפעולה היצירתיים של חיים וערה ובנם, הבמאי נדב לפיד, בין השאר בסרט ״מילים נרדפות״ שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע של ברלין. שוחחנו גם על הוריו של חיים, ועל אמו שהונצחה בסיפור מאוד מפתיע שכתב, והאמת היא שהמשכנו לשוחח על עוד אנשים קרובים ב״מקדש המתים״ שלו – מושג שיובהר מיד בתחילת השיחה – אבל אלה נשמרו בקובץ נפרד וזמנם לעלות לרשת עוד יגיע.  

לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה את העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר על הטקסים ששימשו אותה כשליוותה את שתי אימהותיה, וגם את אמו של בעלה, אל מותן, ועל התפילות שהיא נוהגת לשאת אליהן ואל קבוצה שלמה של אנשים שהיו יקרים לה ומתו ונבחרו על ידה להיכלל בקבוצת ה-ancestors , האבות והאימהות הקדמונים, שהיא לא קבוצה סגורה אגב, אלא פרויקט פתוח.

רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרונה גרסה חדשה של פו הדוב – לא לימד אותי את הסוד, כלומר איך לראות בכל אובדן את האפשרות לקום לתחייה, אבל הוא נשאר נאמן להבטחה שעמה פתח את השיחה שלנו: את כל הסיפורים שסיפר, שחלקם נוגעים גם בהתאבדות ואפילו בניסיון התאבדות שלו, מסופרים בחיוך מקרב ומנחם.

סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים.  

השיחה שלנו התקיימה מזמן, והפרסום שלה התעכב מכל מיני סיבות טכניות. לכן אין בה הדים להתרחשויות הנוכחיות, אבל יש בה, תשמחו לשמוע, סוף טוב שמקורו באהבה גדולה.

הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה.  המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותו כאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עליו, ושאביו – שהיה בימים רגילים חזק, מלא חיים, סיפר בדיחות ואפילו כתב שירה – חלש ממנו. שוחחנו גם על המחזה החדש שבכתיבתו הוא שקוע כעת, מחזה שבמרכזו צעיר ישראלי שנחטף לעזה, שגם הוא נובע מן ההרגשה שאין בעולם כוח מוסרי או אנושי שחולש על הדברים.

כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבל ולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנו עליהן, על הסבתות אביבה, זהבה וגאולה, שמתו אבל הן לגמרי איתה, כל הזמן, וכמובן על אביה, יהונתן גפן, שאחת המתנות הגדולות שנתן לה בילדותה הייתה מחברת, ואת הציווי, תכתבי.

יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החיים ולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון בינה לבין עירד היו רבים ועמוקים, מה שאפשר את מה שלאה מתארת כזוגיות סוערת שמבוססת על נאמנות עמוקה והפך אותם לקרש הצלה זה של זה, ברית של אנשים שחשו יתומים עוד כשהוריהם היו בחיים.