המוסך

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא תמי בצלאלי, ציירת ומאיירת, שבמשך שנים רבות לימדה בבצלאל וגם איירה רשימה ארוכה של ספרי ילדים. הרומן הראשון של בצלאלי, ״תישארי” ראה אור לפני כשמונה שנים, וכעת ראה אור הרומן השני פרי עטה ״הו מאמה״. בסיפור הזה ישנן שתי גיבורות שחייהן מתנהלים במקביל. האחת היא קיפודה, והשנייה היא המאיירת שהמציאה אותה. שרה, האישה שבסיפור, חיה רוב חייה במחיצת דמויות שלא קיימות, כך תמי כותבת, ו״מכיוון שהייתה אישה נמוכת קומה, המרחק בין הפות שלה לבין הלב היה קצר במיוחד וזה עשה אותם כמעט מחוברים״. 

אם מהציטטה הזו נדמה לכם שיש בספר ארוטיקה, אתם צודקים, והיא עדינה מאוד, כי ככה הגיבורה של תמי בצלאלי חיה וחושבת ורואה את העולם. הגיבורה הגאונה, יש לומר, גאונה בקמץ כמו שהייתה דודתה פלורה מכנה אותה. 

שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״ ואני מזמינה אתכן ואתכם להאזין לשיחתנו. 

את הפתיח המוזיקלי לפודקאסט כתבה שירה פרבר.

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, מוסף הספרות, והפעם הזמנו לשיחה את המשוררת שני פוקר, שביחד עם עודד כרמלי ערכה את ״השירים שמחוץ לספרים״, אסופּה של כל שירי יונה וולך שלא נכללו בספרים ״התקניים״ שלה, כלומר השירים שוולך לא פרסמה מעולם, אלה שנדחו מספריה, ואלה שהתפרסמו בכתבי עת ונעלמו ביחד איתם. שני פוקר, שהיה לנו הכבוד לפרסם ב״מוסך״ את שיריה הראשונים, מספרת על עבודת האיסוף והאוצרות של יצירות וולך מתוך העיזבון, על ההתחבטויות בין היסטוריה לאסתטיקה ועל הרצון לפוגג את המיתוס ולהשיב למשוררת את ממדיה האנושיים.

מגישה ועורכת: דפנה לוי. 

פתיח מוזיקלי: שירה פרבר.

האורחת שלנו הפעם בפודקאסט ״המוסך - מוסך לספרות״ היא אורית נוימאיר פוטשניק,  משוררת, מתרגמת שירה, עורכת ומבקרת שירה, שרשימות רבות פרי עטה התפרסמו גם במוסך. 

ספר שיריה החדש של נוימאיר פוטשניק ״הים נסוג עוד קצת״ ראה אור בימים אלה, והשיחה שלנו עליו התקיימה ימים ספורים לפני האירועים הטראגיים האחרונים. כך יכולנו עדיין לדבר על רגשות של תשוקה ואהבות נכזבות, על תרגום כניסיון לפענח שירה ועל הומור. 

שמי דפנה לוי ואני מעורכות המוסך, ואתן ואתם מוזמנים להאזין לפרק החודשי בפודקאסט שלנו. 

האורחת שלנו הפעם היא הסופרת, החוקרת והאקטיביסטית תמר וֶרֶטֶה-זהבי. הזמנו אותה לשיחה במלאת 60 לנאום ה-״יש לי חלום״ המפורסם של מרטין לותר קינג. אך מאחר שסדרת הביוגרפיות לנוער שכתבה ורטה-זהבי אמנם התחילה במנהיג זכויות השחורים בארה״ב אבל המשיכה והתרחבה, גם השיחה שלנו הרחיקה למקומות נוספים: איך ילדים מפענחים את יחסי הכוחות והקונפליקטים בעולם ובספרות? מה מרגישים ילדים שאינם מיוצגים ביצירות שהם פוגשים שוב ושוב? האם הם מהדהדים את העמדות הפוליטיות ששמעו בבית? (רמז: לא. והם רק מחכים שיושיטו להם יד, כדי לחיות בשלום ובהתחשבות הדדית). מראיינת: דפנה לוי.

שלוש שנים אחרי שספרה הראשון ״אהבה״ זכה להצלחה גדולה בארץ ובארצות הברית, רואה אור ספרה השני של מעין איתן, ״הצעקה״. איתן ממשיכה לעסוק במורכבות הגדולה של החיים במקום שאינו משתלב בסדר החברתי הצפוי, מקום שאפשר אולי לקרוא לו שוליים, אם כי ב״הצעקה״ הסימנים המעידים על כך פחות ברורים מאליהם. איתן אומרת שההבנה שתמיד יהיו מי שיחפשו בכתיבה שלה את ההקשר האוטוביוגרפי מעניקה לה חופש לכתוב כאוות נפשה, וגם ליצור מערכת יחסים מורכבת ומתעתעת בין ״הצעקה״ לקודמו ״אהבה״. דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״ – המוסף לספרות, משוחחת עם מעין איתן. השיחה התחילה בשאלה מדוע בחרה הפעם לא לתת לגיבורי הסיפור שמות, ויותר מזה, לכנות את בן זוגה של המספרת בשם X.

את כל גיליונות המוסך - מוסף לספרות תמצאו באתר שלנו: https://blog.nli.org.il/hamussach

את הפתיח מוזיקלי כתבה לנו שירה פרבר.

ברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט של מוסף הספרות ״המוסך״. האורחת שלנו הפעם היא עופרה עופר אורן, שלאחרונה ראה אור ספרה העשירי, הרומן ״מה קרה להגר באילת?״, הכתוב כולו סונטות, 336 סונטות ליתר דיוק. אורן, שהיא סופרת, משוררת, עורכת וגם בעלת הבלוג ״סופרת ספרים״, עסקה בכתיבתה במגוון נושאים, אבל כפי שהיא מספרת, היא חוזרת שוב ושוב אל הפגיעה המינית, שגם היא חוותה בילדותה. ״הגר היא לא אני״, היא אמרה לי בשיחתנו, ״אבל כשכתבתי את חייה, כתבתי מנפשי״. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך,משוחחת עם עופרה עופר אורן. 

את כל גיליונות המוסך - מוסף לספרות תמצאו באתר שלנו: https://blog.nli.org.il/hamussach

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה שירה פרבר, ואת הלוגו עיצב עבורנו רועי כהן. 

אחרי שני ספרי המסות המוצלחים שלה, ״איך לכתוב״ ו״איך לחיות״, ראה אור הספרון הצנום שכתבה ארנה קזין, ״איך להתנגד״. קזין (עיתונאית לשעבר, מסאית, סופרת, מבקרת ומדריכת כתיבה) שלא הייתה מעולם אקטיביסטית, כתבה את המסה הזו מתוך חוויה אישית וחיפוש תשובות. שוחחנו על חירות, מצב חירום, מדינה טובה דיה ומדינה שאינה טובה דיה, ועל השאלה אם ספרות – על כל גווניה – מסוגלת לעורר לפעולה. 

את הפתיח המוזיקלי של הפודקאסט חיברה שילה פרבר, ואת הלוגו עיצב עבור פודקאסט ״המוסך״ רועי כהן.

שניים מהממוארים היפים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות עוסקים ביחסים המורכבים עם הורים בעת מחלתם, כשהתודעה והזיכרון הולכים ומשתבשים. האחד, ״האיש הזקן – פרידה״ מאת נגה אלבלך, ראה אור כבר בשנת 2018 וזיכה אותה בפרס ברנר, והאחר, ״על השעות השבורות״ מאת ריקי כהן ראה אור לפני חודשים ספורים בלבד. אלבלך תיעדה בפרגמנטים קצרים את אביה, ששקע בדמנציה ונעלם עוד לפני שהלך לעולמו, וכהן כתבה על זיכרונות ילדותה בבית כאוטי, שהסערות שבו הוכתבו במידה רבה על ידי מחלת הנפש של אמהּ. לכאורה, הסיפורים שונים לגמרי וגם סגנון הכתיבה, אבל בעצם יש בין שני הספרים לא מעט נקודות השקה. שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״ (המוסף הספרותי הרואה אור הרשת אחת לשבועיים בימי חמישי) ואני מזמינה אתכם להאזין לשיחה קצרה ששוחחתי עם שתי הסופרות.

את הפתיח המוזיקלי של הפודקאסט חיברה שילה פרבר, ואת הלוגו עיצב עבור ״המוסך״ רועי כהן.

ספרה של אורלי קסטל בלום ״דולי סיטי״ מסתיים במילים: ״דאגתי לילד, אבל זאת לא הייתה היסטריה. ידעתי שאחרי כל מה שעשיתי לו, כדור או סכין בגב זה לא דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו״.

שלושים שנה חלפו מאז שאורלי קסטל בלום כתבה את ספרה החדשני, המהפכני אפילו. את סיפורה של דולי, המנסה לגדל ילד בתוך מציאות שאין בה חוקיות וגם לא מצפון או חמלה, מחטטת בקרביו, מדביקה אותו לגופה, תולשת, מבתרת, משתילה, מאמצת וזונחת בניסיונות נואשים להבין את התפקיד הבלתי אפשרי הזה: אימהות. בשיחה עם דפנה לוי, מעורכות המוסך - המוסף לספרות - אורלי מספרת על מה שהוביל לכתיבת ״דולי סיטי״, על ספרה החדש ״ביוטופ״, העתיד לראות אור בחודש הבא, על מה שביקשה בלחש מן הפירמידות ועל ההפתעה מכך ש״דולי סיטי״ לא הוליד דור שלם של ספרים פרועים ממנו. 

את הפתיח המוזיקלי כתבה עבורנו שילה פרבר ואת הלוגו עיצב רועי כהן.