קיבוץ 3.0 משרטטים את הדור הבא של הקיבוצים והחקלאות בישראל

ליאור: ילד לא גדל בצורה לינארית יש קפיצת גדילה. וקפיצת גדילה קורית בדרך כלל אחרי משברים. אני מקווה שאחרי המשבר המאוד גדול בחברה הישראלית, תהיה לנו את הקפיצת-גדילה הזאת. ואולי הקפיצת גדילה הזאת היא קבלת שבטי ישראל כסוג של משהו שלם, משותף, בלי ביקורתיות. ופה התנועה הקיבוצית, כמי שסיגלה אורחות חיים מיוחדים ושונים, יכולה להיות אבן חן בפסיפס הזה שנקרא החברה הישראלית.

מוקי: רעיון הפסיפס הוא נכון, רק צריך להגיד שזה צריך להיות פסיפס עם חלונות פתוחים. הבעיה של הפסיפס היא שכל אבן בו מתבצרת, ומישהו מנצל את ההתבצרות של האבנים כדי להשתלט על הכל בתפיסה אחרת. הבעיה של הפסיפס היא תמיד הבעיה של היכולת להיות פתוח. וזאת היא הבעיה של כל אליטה, שיש לה נטיה לסגור את עצמה, ואז היא מתפלאת שהיא מקבלת מכות. וזה גם התפקיד של אליטה- לקבל מכות ולהפוך את זה לדבר יוצר ופתוח.

אזרחי הקיבוץ לומדים את הקיבוץ. בשביל להיות דמוקרטיה ישירה אתה צריך ללמוד. התחושה היא שאחד מהמחירים הכבדים שהדמוקרטיה הישירה שילמה היא שהקיבוץ לא למד את עצמו. כי הקיבוץ השתנה, ולכן הקיבוץ צריך ללמוד את עצמו כדי לקיים את הדמוקרטיה. וזהו צורך של כל החברה האנושית - להפוך לדמוקרטיה לומדת ומשתתפת. וגם מדינת ישראל צריכה ללמוד את הדמוקרטיה שלה ויותר ויותר להפוך לדמוקרטיה מעורבת כי הסרטן של הדמוקרטיה תמיד מוכן. החברה הישראלית צריכה להתקדם לכיוון של דמוקרטיה משתתפת ודמוקרטיה לומדת.

דמוקרטיה היא דבר שיש לו נטיה להירדם וכשהוא נרדם יש לו נטיה ליפול. אני רואה את הדמוקרטיות בעולם שנמצאות על אברי תהום. הן מיעוט בעולם. אבל דמוקרטיה, יסודה בתקווה. תקווה היא לא תחזית ולא אשליה. זה יכולת לראות את הפצעים והכאבים ולא להשלים איתם. בלי לראות את הכאבים אתה לא יכול להתחיל את העבודה. דמוקרטיה זקוקה להגנה וההגנה שלה לא תמיד נמצאת במשטר אלא באורח החיים של האנשים שבתוך המשטר.

מדיניות קרקעות במרחב הכפרי. ליאור שמחה נפגש עם עו"ד רון רוגין ויעקב בכר

ליאור שמחה יושב לשיחה גועשת עם רון רוגין - מומחה למדיניות קרקעית ועם יעקב בכר - יו"ר שולחן הארגונים.

למי שייכות הקרקעות שעובדו במשך עשרות שנים על ידי הקיבוצים?

עו"ד רוגין מסביר את העניין מבחינה משפטית ומביא נתונים. הקיבוצים שילמו במשך עשרות שנים דמי חכירה שוטפים ואחרי 49 שנים כבר נעשה היוון. בנוסף, רוגין מדבר על אוכלוסיות אחרות שקיבלו קרקעות מהמדינה ואיזה הסדר עשתה המדינה מול אוכלוסיות אלה. הקיבוצים לא צריכים לקבל תנאים שונים מאלו שקיבלו אוכלוסיות אחרות. ואיך כל זה מתחבר למשל כבשת הרש.

בכר מדבר על הלקונה של הדור המייסד של ההתישבות העובדת. איך הפכו הקיבוצים למיעוט שנוא, הסובל מ"אנטישמיות". המערכת הבירוקרטית המשפטית הפכה להיות נותנת הטון וקיבלה ארטילריה אוהדת משיח הזהויות במדינה. אותה מערכת הפקידותית והמשפטית גזרה את גורל הקיבוצים וקבעה פסקי דין שהמשמעות שלהם היא שהקיבוצים הם לא בעלי הקרקעות שלהם ושעל הקיבוצים לשלם על הקרקע באופן מלא. בכך הפך העתיד של הדורות הבאים בקיבוצים ללוט בערפל.

יותר מזה, אומר בכר- מדינת היהודים הפכה להיות מדינה של אנטישמים. רק ה'שמים', במקרה זה הם הקיבוצים. הסקטור הקיבוצי סומן על ידי הימין לקריסה. הקמפיין של מזרחים-נגד-אשכנזים התמקד בראשיתו בקמפיין עירות הפיתוח נגד הקיבוצים. מטיחים קהילה ברעיה. הקשת המזרחית תרמה לזה, המערכת המשפטית תרמה לזה. חילוץ הקיבוצים על ידי המדינה בשנות ה-80 היה לב המאפליה. שם נולדה האנטישמיות הקיבוצית. לכן, כאשר יש מגזר כל כך מוקצה, יש אור ירוק להתנהל מולו באפליה בוטה ובאבסורדים נוראיים. מי שחתם על התרת הדם של הקיבוצים זאת המערכת המשפטית, בסדרה עצומה של פסקי דין, שכולם היו נגד הסקטור הקיבוצי והחקלאי, ואותה מערכת היא זו שהיום המוני קיבוצניקים יוצאים להגנתה.

רק התשתית הפוליטית-חברתית-משפטית שפתחה שנאת קיבוצים במערכת המשפטית במערכת הפוליטית מאפשרת את ההתעמרות בקיבוצים. מולם עומדת חבורת קיבוצניקים למלמים שבממשיכים לשחק ב'חיטה צומחת שוב'. החברה הקיבוצית הפכה לחברה בתרדמה עמוקה שבכלל לא מבינה איזה כוחות ענק פועלים נגדה. הדור הבא בקיבוצים צריך להתנהל אחרת, לחשוב אחרת. הוא כבר לא יכול לחשוב בשם המדינה. הוא צריך להיות עם סכין בין השיניים כד לשרוד.

חידוש ההסכם בין המדינה לסקטור ההתישבותי ובראשו הסקטור הקיבוצי, יכול להחזיק מעמד רק אם הוא יחתם מול שלטון ימין, ולא מול שלטון שמאל-מרכז

ליאור שמחה ואטילה שומפלבי, שבוע לפני הבחירות, מנתחים, מפענחים, ומעלים מחשבות ותקוות

ליאור שמחה ואורן דגן, מבררים עם מרב מיכאלי מה מערכת היחסים בין מפלגת העבודה לתנועה הקיבוצית, ומה התפקיד של כל אחד מהצדדים במשוואה. על כוח פוליטי והשפעה, על אידיאולוגיה ופרגמטיות, ועל הקוקפיט

ליאור שמחה מברר עם צמרת הוטרינריה בארץ מה מצב הפה והטלפיים, איך מיישמים בטיחות ביולוגית ומה כל זה קשור לקיבוץ מעיין צבי. עם תמיר גושן מנהל השירותים הוטרינריים, גבי קניגסואלד - הרופא הראשי של החקלאית, ונדב גלאון -מנהל השירותים הוטרינריים לשעבר

ליאור שמחה והדס יום טוב, מעלים שאלות נוקבות וחוקרים ביחד עם חיים אסא וקלמן גייר, מה הכיוון, ומה ההבדל בין מנהיגות לבין הנדסה פוליטית

קובי ריכטר בראיון עם ליאור שמחה וגיל פלוטקין: "יש כאלה שסופרים את הארנק שלי ולא אותי | דור ה-8200 שהולך ב-70% לתעשיית הסייבר, זו בעיה. הסייבר לא יוצר שום דבר | היצירה היא ברפואה, בביולוגיה, במזון, באנרגיה | החוכמה היא לכוון את המוטיבציה כך שהאתגר האישי יהיה לשרת את החברה"