שלך, אני ◦ Yours, me

פרק שמתחיל נבול ומסתיים פורח
על הטבע. על עוצמתו וכוחות הריפוי שיש בו עבורנו.
עם נעה ישראלי רוזנברג, טבע תרפיסטית, מנחת תוכנית לימודי הטבע כמרחב מרפה ( עם יובל ארזי).
דיברנו על כוחותיו של הטבע שמאפשרים לנו להרגיש בו את עצמנו באופן אחר
על המשמעות של להיות במרחב פתוח לפתיחת חסימות בלב
על חיבור - לעצמי, לאחר, לסביבה
על ניתוק - מרעשי היומיום ומשמעות של להאט
על התקוה שבמחזוריות
ועל הבסיס - יסודות הקיום - האדמה, המים, האויר והאש והאופן המיטיב שבו הם עומדים לראשותנו.
והכל בצעדים קטנים ובטוחים. רכים ועדינים. כי כמו שנעה אומרת. כשיוצאים לטבע, הכי חשוב שיהיה לנו נח ושנרגיש בו מוגנים.
שיחה מלאת אויר ואופק.
והמכתב, נעה כתבה אותו בראשית המלחמה ביוון, שם שהתה עם משפחתה, כשפה היה עבורם סוער ומאיים מדי. הוא סובב סביב עץ תאנה. כי לעצים, ככה נעה יודעת להרגיש, יש לב פועם וידע קדום שיכול מאד לשרת אותנו.

פרק על אינטואציה ושפת גוף
שמתחיל מחוסר בהירות ומסתיים בידיעה.

לאינטואציה חוקים משלה היא מזהה את מה שהמח קולט בשברירי שניות ולא מצליח לתרגם למילים והבנות ברורות. ולכן, לא פעם, נבטל אותה ולא נקשיב למה שהיא אומרת.
אבל היא יודעת. והיא לגמרי מישהי לסמוך עליה.
אז איך נדע לתת לה תוקף, להאמין לה וללכת אחריה?  
האורחת בפרק הזה היא מעיין בשן, מומחית לשפת גוף. שאשכרה הלכה ללמוד את התחום אחרי שפעמיים בחיים, נעקצה בעשרות אלפי שקלים
ע"י שותפים שהלכה אחריהם ואח"כ אמרה  "איך ידעתי שזה יקרה".
שוחחנו על מה שהגוף אומר בלי מילים ושהוא מלא במשמעות,
על סוד הכוח של האינטואיציה,
על איך נדע להקשיב לה,
ולמה ממש כדאי לסמוך עליה.
ויש כמובן את הסיפור האישי של מעין שהוא משהו ללמוד ממנו ולהתרגש.
וגם מכתב מאד מיוחד. 

פרק שמתחיל מפער ומסתיים עם גשר.
על ילדים והורים בעת מלחמה
ועל איך אפשר לקיים בתוכה (איכשהו) שגרת שלום.
עם טלי ורסנו אייסמן מסבירת פיקוד העורף לילדים (סא"ל במיל') סופרת ומשוררת. שוחחנו על הפער הבלתי נתפס בין רכות ותום של ילדים לבין נוקשות ורשעות של מלחמה
ועל איך יוצרים שם גשר.
על לפעול הפוך מהרצון להחביא את המלחמה
ודווקא לספר, לדבר לשתף במה שקורה, כי
עם כל כמה שזה קשה, דווקא ככה, עוטפים בתחושת מוגנות וחוסן.
על מהו חוסן ואיך בונים ומטפחים אותו
וגם על חג פורים ומשמעותם של תחפושות, מדים ותפקידים
ולא רק לילדים.
פרק פתוח ואופטימי במציאות נוקשה ומאיימת.
עם שירים מתוך "קומה אחת מעל עצמי" הספר הנפלא של טלי.

הקלטה ועריכה: Low tide studio

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפי מסרים: לוהאריה

לאתר של טלי ורסנו אייסמן: https://did.li/JZ0w5

פרק שמתחיל במחנק ומסתיים עם הרבה אויר.

לנשום. לכאורה הדבר הכי פשוט, הכי בסיסי, הכי מובן מאליו
ובפועל, ממש משהו להתאמץ עליו, במובן המלא והעמוק שלו.

אז איך אפשר לנשום על מלא, גם שהתחושה היא שאין אויר?
איך לחיות עם אויר, גם כשהוא ממש דחוס
ותכל'ס, איך לחזור לבסיס של הבסיס - אל הנשימה הרכה, הפשוטה, הטבעית - כזו שכל תינוק יודע, ולזהות, שבה, טמון מזור?

בשיחה עם נמרוד קאופמן -
שחוקר שנים את עולמות הנשימה
שמטפל ומלווה בעזרתה תהליכי עומק וריפוי
שייסד את בית הספר לתרפיה בנשימה  B.T.I. - Breath Therapy Institute
דיברנו על האופן שבו הנשימה, היא למעשה הקטר שמוביל את כל קרונות חיינו.  על איך תשומת לב אליה וטכניקות ממש פשוטות יכולות לשפר את חיינו לטובה. ועל יכולות העל שלה
לנקות מתוך הגוף מצבורי כאב, תסכול, פחד, אכזבה...
ולהרגיע את הראש ממחשבות, מחשבות, מחשבות...
ונמרוד? הוא בכלל היה טיס ואיש עסקים, שחי את קצב החיים המהיר והישגי.
ונשימה, מה לו ולזה? הוא בכלל אסתמטי. עד הפעם האחת, המקרית הזאת... דיברנו גם עליה ומה שקרה בעקבותיה.
פרק מלא באוויר, שמאפשר לשוב אל למה שכל תינוק יודע - לנשום על מלא. וגם להיות ברוגע. ( לפחות לרגעים)

הקלטה ועריכה: Low tide studio

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפי מסרים: לוהאריה

פרק שעוסק במוות והוא מלא חיים.

אנחנו מדינה בשבעה. חווים מוות מתמשך ואובדנים, אובדנים, אובדנים של א.נשים שלא אמורים למות. מתוך היגון, הכאב שאין לו סוף ותחושת הדי כבר, נולד הפרק הזה שמעז לגעת במוות, להתבונן עליו בפרספקטיבה, לשאול עם גם הסוף הזה הוא התחלה של משהו אחר?

האורחת בפרק הזה היא נורית אלדר, עוסקת ביעוץ, הכוונה ותקשור. כתבה את הספר "מכתבים מהעולם הבא" עם הנשמה של אילן ז"ל שביקש ממנה להוריד דרכה ויחד עם דנה ניסן אלמנתו, את הידע לכאן.

שוחחנו על העולם, שנורית קוראת לו העולם שמעבר, זה שמגיעים אליו כשמתים ומגיעים ממנו כשנולדים,  שלידיעתה הוא לא מופרד מזה שבו אנחנו ליטרלי חיים, אלא הוא צד אחר שלו.  מימד שתומך אותו ומקיים איתו קשר ישיר ורציף לטובת התפתחות האנושות.

הרבה נסתר הפך לגלוי בפרק הזה. המוות, קיבל חיים.

הקלטה ועריכה אולפני אדיו.

מוסיקה מקורית: דידי ארז.

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

לאתר של נורית: https://www.nuriteldar.co.il/

לפייסבוק של מורן: https://did.li/w6jZH

לאינסטגרם של מורן: https://did.li/TZAaa

פרק שמתחיל בפרטים קטנים ומסתיים בתמונה גדולה.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ( אמרו את קודם, לפניי, לא משנה) ומתוכם, נגלית תמונת מציאות מרובדת ומגוונת שמשתנה רק מתוך מה שנבחר לשים לב אליו. וככה למשל, אפשר ללכת כל יום באותו מסלול קבוע ולראות אותו בכל יום קצת אחר. כן, כן, זה הפרטים שעושים את ההבדל. וההבדל - טמון בו קסם.

מיכל גפן היא די ג'יי, מגישה ועורכת ברדיו מהות החיים והיא משוטטת. יוצאת בכל יום מפתח הבית, הולכת לאן שרגליה מוליכות אותה ושמה לב למה שנגלה לעיניה. היא גם מצלמת. וכך מרחיבה את הצמצם לתמונת מציאות מפעימה שמגלה אוצרות שנמצאים מתחת לאף, בקרוב קרוב, בתוך המרחב המוכר.

שוחחנו על תשומת הלב שעושה את ההבדל, על הפרטים שנגלים וחושפים מציאות שפנים רבות לה, על שיטוט - טיול של רגלים, עיניים ולב שמתקיים בתוך המציאות החיצונית ומשנה את המציאות הפנימית, על סימני הדרך ועל היכולת לפקוח את העיניים ולראות סביב את הקיים, הנסתר מהעין, שמרחיב את התודעה וממקם את הלב במקום הנכון לו.

הקלטה: אולפני סופה סאונד

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה.

פרק שמתחיל עם ספק, מסתיים בתקוה ובאמצע מכתב של יאיר לפיד - "לא לייאוש"

"הרוח תנצח תמיד, בכל מצב." ב 6 באוקטובר עמד המעצב והאוצר, יובל סער מול המשפט הזה, ובכה. האמירה הזו, המוחלטת, שמופיעה על קיר הכניסה לתערוכה של האומנית האגדית מרינה אברמוביץ', ברויאל אקדמי בלונדון, ריגשה אותו עד דמעות.

 בימים האלו שלנו פה, כשניצחון הרוח כל כך לא מובן מאליו, חזרנו לאקסיומה של אברמוביץ''. הסכמנו לשאול, האומנם? וביקשנו לשמוע את משק כנפי התקווה הטובה.

שוחחתי עם יובל, העורך הראשי והמייסד של מגזין העיצוב והאומנות פורטופוליו, על משמעותם של חיי רוח. על כוחם של אומנים ואומנות ליצור פרספקטיבה, להרחיב את נקודות המבט, לשאול שאלות ולקבל תשובות מפתיעות. וגם על לעצור ולהמשיך ממקום אחר ובידיעה שרבות רבות הדרכים...

פרק שמנשב רוח טובה ותקווה

הקלטה ועריכה – אולפני אדיו.

מוזיקת נושא – דידי ארז

לאתר של פורטפוליו: https://did.li/LioIw להרצאה הרוח תנצח תמיד, בכל מצב: https://did.li/BQKCN

פרק שמתחיל מקול קטן ומסתיים עם קול גדול ועשרות אלפי מאזינים.

פרק מיוחד שבו אני אורחת שמארחת את ד"ר נויה שילה בפודקאסט הנהדר שלה "הרפואה מבפנים". 

הוקלט לפני ה 7 הנורא באוקטובר. הוא משמעותי היום לטובת ההגשמה והביטוי, של כל אחד.ת מאיתנו ולמען החברה כולה, שישמעו בה קולות חדשים ושונים, מגוונים וצלולים שירחיבו אותנו למקומות שעוד לא ידענו.

הפרק הוקלט לכבוד פרק 30 של "הרפואה מבפנים". בנקודת הציון הזו ואחרי שהפך לפודקאסט מאד מצליח ד"ר נויה, רופאה פנימית בכירה בבית חולים שיבא- תל השומר ביקשה להבין מאיפה היא התחילה ומי היא היום. מה קרה בעקבותיו לרופאה שהיא, לאישה שהיא ולאדם שהיא גדלה להיות בזכותו.

בשיחתנו חזרנו לראשית ודיברנו על הקול הפנימי שביקש לצאת, על הפחד והאומץ, על הרעיון שקיבל גוף ונוכחות, על פודקאסט שנולד לה ועל חיים שנולדו לה בעקבותיו. וגם על רפואה וריפוי.

פרק מרתק ומעורר השראה שמעודד לעשייה ומוכיח שהקול אפשרי.

הקלטה: סופה סאונד

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

לכל פרקי הרפואה מבפנים: https://open.spotify.com/show/3yNye7CGxfpqsFmBR3Mq4B?si=7146403c52aa4f6a

פרק שמתחיל מריחוק ומסתיים בקרבה

ועל נגיעה רכה שעושה את ההבדל.

 איך להתעצם מהביחד במקום להעצים את הבדידות?

איך לייצר אינטימיות במקום להיות מכווצים בתוך המחשבות והרגשות של עצמנו?

ותכל'ס, בהכי פשוט, איך פשוט לייצר קרבה.

בשיחה עם מלכה פלדשטיין, מטפלת זוגית ומינית הוליסטית,

מנחה מוסמכת לתקשורת מקרבת,

אנחנו נוגעות ברגעי הזוגיות היומיומים אלו שלא פעם במקום להיות לאי של יציבות הופכים לאי של נפרדות.

אנחנו משוחחות על לייצר קרבה במחוות קטנות, ברגעים קטנים, בנגיעות רכות.

אנחנו מתבוננות על העובדה שבבסיס אנחנו יצורים אינדיווידואלים, על כמה קל לשקוע לשם ועל איך לעשות את זה אחרת כדי לחיות טוב יותר. (מלכה אומרת שבלי קרבה, נמות. )

ועל איך לייצר אינטימיות טובה, קרובה מייטיבה  כזו שאנחנו כמהים לה ודורשת חשיפות. (ספוילר: באומץ)

פרק של יחד. כי יחד. נעבור את זה.

נ.ב.

המכתב, מלכה כתבה אותו בימים האלו, לבן זוגה רמי, כשקלטה שכל אחד מהם שוקע לעצבותו לבדו

"פשוט בא נשתוק מכורבלים" הציעה לו. וזה כבר עשה את ההבדל.

הקלטה: LOW TIDE STUDIO  

עריכה: אסף רפפורט  

מוזיקת נושא: דידי ארז

לאתר של מלכה: https://malkafeldshtein.co.il/

איך נוכל להרגיש ביטחון כשהכל מרגיש כל כך כאוטי?
איך נייצר וודאות כשאין לנו מושג מה יקרה עוד רגע?
ואיך נדע אם מה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון?
פרק שמתחיל בלבול ומסתיים בוודאות.
.
אנחנו במלחמה. בחוץ התותחים רועמים בחזיתות שונות, פגזים נורים מעברי גבול שונים,  א.נשים שייצאו מביתם לא שבו, א.נשים שהוצאו מביתם בכח הרוע, נחטפו ולא יכולים לשוב.
ובתוכנו - טלטלה, חוסר שקט, אימה, כעס, עצב ובלבול.
ומה עושים עם זה -
איך מייצרים שקט איפה שאין
וודאות איפה שהיא לא קיימת
וביטחון איפה שהכל רוטט?

חמוטל שפיצר גת
פסיכותרפיסטית,
מנחה לשיטת ההתמקדות ( focusing)
שמלווה תהליכי מודעות והתפתחות שמבבוססים על הקשבה פנימית
הסבירה,  שבכולנו, בעומק הגוף, מתחת לרעשים שבחוץ,  קיים מקלט השקט, הביטחון והוודאות. ושלכולנו! יש ידע מובהק ונגיש
בכל תחום, גם בכזה שלכאורה אנחנו לא מבינים בו דבר.
שוחחנו, על מקור הידע שנמצא בגוף ואיך כל אחד.ת מאיתנו יכול להגיע אליו, להשתמש בו ולייצב בתוכו את כל מה שרועד ורוטט בחוץ. ואיך מתוך הידיעה שהזו גם נקיף את עצמנו
בא.נשים, שמייטיבים את חיינו, שותפים לדרכנו, תומכים בתפיסתנו ומחזקים ומשפרים את היותנו.
יש אותנו לנו. ואיתנו עוד רבים כמונו. כי רק יחד...

הקלטה ועריכה: Low tide studio

מוזיקה מקורית: דידי ארז

לקהילת שלך, אני. בפייסבוק: https://did.li/y1gZH

פרק שמתחיל בכאב ומסתיים בתקוה. איך אנחנו יכולים... בתוך האימה, הטלטלה, הזעזוע, החרדה והעצב גם להרגיש את המחנק וגם להצליח נשום, גם לפחד וגם לחוש ביטחון, גם לכאוב וגם להבחין ביופי, גם לדאוג וגם להחזיק תקווה? וגם, למה זה כל כך חשוב שנצליח לאחוז בתוכנו את כל הגם וגם הזה ולחיות בהווית מציאות שיש בה גם מזה וגם מזה? ספויילר: כי זה מקנה לנו חוסן חזק וגמיש. הקלטנו את הפרק הזה מתוך ובתוך הכאב הענקי, הדאגה והיגון שאנחנו שרויים בהם מאז ה 7.10.23 . תמיר אשמן, עו"ס, מטפל ומרצה, מנהל ביה"ס ליחסים "לכעוס נכון" ואני, אנחנו נעים בו על הציר שבין התפרקות לחוסן ומשוחחים על ההבדלים בין חוסן עמוק וגמיש לחוסן שברירי. תמיר מאיר על חשיבותה של הנשימה ואנחנו גם מתרגלים אותה יחד, מתעכב על משמעותה של אחדות ששונה מאחידות ומסביר איך יש באפשרותנו כחברה, לגרום לכך שהטראומה לא תתפתח לפוסט טראומה. כשהוא מביט על העתיד הוא רואה אותנו שם בטוב - איתנים ומאוחדים. "אנחנו נעבור את זה. זה מצב זמני" הוא אומר. והמכתב, מתמיר ליוכבד ליפשיץ ששוחררה משבי החאמס. תמיר פרסם את הדברים בפוסט שכתב אחרי הראיון איתה מיד עם שחרורה והתגובות שהגיעו בעקבותיו. "התרשמתי עמוקות מהחוסן שלך" הוא כותב לה. הקלטה: סופה סאונד עריכה: אסף רפפורט מוזיקת נושא: דידי ארז לכל אלו המבקשים ומבקשות ללמוד עוד על חיזוק החוסן האישי, הזוגי והמשפחתי מוזמנים להיכנס לאתר של תמיר אשמן https://www.tamirashman.co.il/ לקהילת שלך, אני. בפייסבוק: https://did.li/irxaa לאינסטגרם של מורן: https://instagram.com/moran_shpitzer_podcast?igshid=MzMyNGUyNmU2YQ==

על המקום הענקי שהעבודה תופסת בחיים שלנו,
על טשטוש הגבולות בין האישי למקצועי,
ועל האין הפרדה בין מה שנכנס לבית לבין מה שנשאר בעבודה
על העבדים שאנחנו לעצמנו ולמעסיקנו
ולאן פנינו....
ובהומור.

כי זו דרכה של גילי יובל  להתבונן על כאבים, דפוסים, קשיים ומועקות מתוך עולם העבודה העכשווי ולשורר אותם לשירים קצרים שמעלים חיוך.

גילי יובל היא משוררת של עולם העבודה החדש - "הפעם עם הקובץ" , "העבד הזה הוא אני" וממש עכשיו יצא ספרה החדש "בית שני".

ובכלל, גם להתנהל מולה, זה מין פיוט עכשווי שכזה -
כי כמו שקבענו זמן שיחה, מיד היא ביקשה "תוציאי לי זימון בבקשה!"
אהה, ברור, אין בעיה - מה בכלל חשבתי לי אני העתיקה - הרי "פגישה בלי זימון היא לא פגישה"
ואז דקה לפני שהגיע הזמן שקבענו לשיחה - היא שולחת ווטאספ לבירור:
אנחנו בטלפון, או בגוגל מיט? מה הדיבור?
גוגל מיט? אוי לי, מה זה בכלל? אני פה עם עצמי, ברגע מצוקה - עכשיו היא תגלה שאני עתיקה?
והתקשרתי בווצאפ וידאו, מה יכולתי לעשות.
והתחלנו עם ההיי וזה ומה נשמע, ואז היא תופסת את הראש
"אוי אוי אוי, " היא אומרת, "יש תקלה
עשיתי בטעות דאבל בוקינג - אני עכשיו מגלה.
איזה פאדיחה, אני מה זה מצטערת - אפשר עוד שעה - מה את אומרת?

ודיברנו אחרי שעה, וברור שבזמן הזה רצתי ללמוד מה זה גוגל מיט,
ושיתפתי אותה בזה וגיליתי לה שאני הכי אולד סקול
והיא אמרה - יופי! יהיה לנו מענין...

והיה מענין מאד מאד. ומצחיק וגם קצת עצוב תוך כדי. 

מהו הייעוד שלי? מהו הדבר לשמו באתי לעולם? האם הניצוץ הזה קיים בכל אחד.ת מאיתנו? ואם כן, איך נדע להאיר אותו ולחיות לאורו? יעל אורנשטיין יזמת, אוצרת תוכן, ומגישת הפודקאסט – הניצוץ ועל שאלת הייעוד היא מבקשת לתת מענה דרך כלים יצירתיים שפיתחה ומנחילה הלאה במסגרת lu schol - בית הספר של הזמן הזה שהקימה עם שותפתה חן נבו.

שוחחנו על מהו הוא ייעוד ואיפה הוא נמצא, כך שנוכל להתקרב אליו ואפילו ממש לגעת בו, דיברנו על הפרקטיקה שבעזרתה אנחנו יכולים להביא משהו חדש לעולם,

על איך לשאול שאלות שמקרבות אותנו לתשובות ועל העושר והאושר של לחיות חיים שגדושים במהות ומשמעות שיכולים להיות נחלת כולנו.

פרק שמאיר את הכישורים, היכולות והתשוקות שלנו ומנצנץ משמעות והשפעה לטובה.

נ.ב. את המכתב יעל הביאה מהבית. היא כתבה אותו לעצמה לפני כמה שנים, ותוכנו עד היום מראה לה את הדרך שלאורה היא צועדת בעולם.

הקלטה ועריכה: אולפני אדיו

מוזיקת נושא: דידי ארז

פיטורים זה סוג של מוות, פרידה ממקום עבודה משמעותי זה אובדן. אז איך קמים, אוספים שברים ומרכיבים מחדש למשהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו השבורים? ליאת לוי קופלמן סופרת, יזמית, אמנית, מנחת הפודקאסט "את הבוס" עזבה משרה בכירה של עורכת ראשית אחרי 21 שנה בקבוצת ידיעות אחרונות ויצאה לריק. את התחושה היא מקבילה לתחושת האובדן שידעה כשאחותה הצעירה מעין, מתה מסרטן כשהייתה בת 19. היא התביישה שהיא מרגישה תחושות דומות, אבל אובדן של בית מקצועי הוא מוות, היא אומרת. דיברנו על השלבים של אבל מקצועי, על הרגשות והרבה הרבה על הפתרונות. כי באובדן הזה טמונה גם הזדמנות אדירה לעשיה משמעותית יותר ולהגשמה מלאה ושלמה! זה קרה לליאת, זה קרה גם לי והאושר הזה שבו את.ה האס בחבילת הקלפים שברשותך יכול להיות גם שלך. פרק שמתחיל שבור ונגמר שלם. נ.ב. את המכתב בפרק הזה הוצאתי מתוך המגירה הסודית שלי. כתבתי אותו למי שפעם הייתי ברגע ספציפי שבו הפעם הייתי הזה, נעמד לי מול הפרצוף וצמצם לי את שדה הראיה. הקלטה ועריכה: אולפני Adio מוזיקת נושא: דידי ארז קלפים: מסרים מאת לוהאריה

יומולדת. הפודקאסט בן שנה וכתבתי לו מכתב אישי מאד אישי - על מה שהוא בעבורי, על הדרך שעברנו, על איך כמעט הרגתי אותו ומתתי בעצמי, על החיים שהוא הפיח בי ושבבואו התחלתי לחיות ועל מה שהבנתי כשאפשרתי לעצמי – להיות. החסד והאמת - הכל פה. בכנות, בגילוי לב ובאומץ הקלטה ועריכה: אולפני Adio מוזיקת נושא: דידי ארז

להתנהל בעולם בנוחות ובהתאמה למי שאני. להיות בהקשבה לצרכיי ורצונותיי ולשמור להם אמונים. לא להידחס ללוחץ, לא להתבלבל ממשבים של אופנה ולא לרקוד לצלילי האומרים ש.. והצריך למיניו. איך עושים את זה?

אצל שלי גרוס, סופרת, מתרגמת ובעלת הבלוג "המלבישה" הדרך לשם התחילה כשהייתה חיילת ופגשה לראשונה את הספר "צרבת" של נורה אפרון. ממנו הבינה, שהיא הגיבורה של סיפור חייה ואיך שהיא תבחר לספר אותו כך הוא יהיה. דיברנו על זה. על הדיוק הפנימי שמאפשר לנו להרגיש נח בחליפות חיינו המטאפוריות. ודיברנו גם ליטרלי על מה שאנחנו לובשות ובכלל על בגדים ועל התפקיד שלהם בהגדרה העצמית של מי שאנחנו.

חיים, בגדים, נורה אפרון וגם אינסטגרם. ככה הפרק הזה. בחליפה הזו המותאמת. למידותינו.

"נ.ב. בתפקיד המכתב, קטע ששלי בחרה מתוך הספר שלה "החיים ומה שלבשתי.

הקלטה ועריכה: אולפני Adio

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

לבלוג של שלי: http://www.shelly-gross.com/tag/instagram/

לאינסטגרם שלה: https://www.instagram.com/shellygross/

להיות אבא. חתיכת תפקיד זה. כזה שצריך להחזיק הרבה פיסות חיים, ופעמים רבות ובעיקר מתוך תפיסתו את עצמו גם לשאת  דמות גבר - איתן, עמיד, מוביל, אחראי, עוצמתי, בריא, מפרנס...

ומה קורה מתחת למעטה העוצמה והיכולות? מה רוגש שם על ציר היחסים שבין רכות לקשיחות, אחריות לשבריריות, של לשאת על הכתפיים, ולדעת (אולי) גם לשים ראש? האם עם כל העוצמה שלו - של אבא. של גבר. הוא מרשה לעצמו גם להיות פגיע, חלש, זקוק - ולהגיד את זה? או לפחות לאפשר לעצמו להרגיש את זה

על אלו ועוד שוחחתי עם אלדד סהר - אבא של גיא (12) ומאיה (7), מנכ"ל אינסטה ישראל, סטנדאפיסט ומוביל מעגל גברים

שוחחנו גם על אבא שלו (ז"ל) ועל האופן שבו השיל ממנו את מעטה הקשיחות ועל הבחירה להנציח אותו דרך זיכרון חוויות הילדות המשותפות, שהובילה לדבר שמי היה מאמין.

נ.ב. את המכתב בפרק הזה כתב אלדד למאיה שלו הקטנה, אחרי רגע אחד שבו גם אבא היה זקוק - לחיבוק.

מוקדש כל להאבות, הגברים בעולם -כולם.

הקלטה ועריכה: אולפני Adio

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

בית שחיים בו. מכירים את המושג הזה? כאילו לא נורא הבאלגן, הקצת לכלוך אולי - פירורים, טביעות של אצבעות, מיטות סתורות... ואולי זה באמת לא כזה נורא, ע"פ שיש כאלה שבעבורם זה כן. ומסתבר, שגם למבולגנים ביותר, יותר נעים שמסודר

?אז איך מיישבים חיים, בית וסדר, בשביל שיהיה בסדר 

על זה שוחחתי עם שירלי אבנון קרייזל - מעצבת פנים, מסדרת בתים, מחברת הספר הבית האופטימי

בררנו איך הבית שלנו שמכיל אותנו בכל תצורה, יכול להגשים את הצורך שלנו ממנו במלואו. איך נטפל בו בחדווה ולא בקורבנות  ונשקיע בו בלי לשקוע לתוך כל מה שהוא צריך. איך נדאג שיהיה בסדר גם עם כל בני הבית האחרים שהצרכים שלהם שונים משלנו,  ואיך נאהב – אותו ואת עצמנו בו. וגם את כל אלו שחיים בו יחד איתנו ושהוא שלהם כמו שהוא שלנו

בדקנו איך במובן הכי עמוק - נרגיש בבית, בבית שלנו. שהוא יהיה בעבורנו מקום שבו אפשר ומותר והכל בסדר. כלומר, הרבה יותר מבסדר. אפילו מצוין -  הרמוני, פשוט, נקי ואופטימי.

נ.ב. המכתב בפרק הזה הוסב לשירים. שניים מתוך הספר של שירלי ואחד שהבאתי מהבית.

הקלטה ועריכה: אולפני Adio

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

חג חנוכה, חג הניסים ולכבודו פרק על נס. 

נס, הוא דבר שמאגרי הידע וההבנה שלנו את העולם הזה, לא יכולים לתפוס שהוא יכול לקרות. והוא גם דבר טוב. אבל מהו טוב? ומהו רע? והאם יכול להיות שהתגשמות הפחד הכי גדול, יכולה גם לגלם בתוכה את התגשמות הטוב, שהוא בחזקת בלתי יאומן?   על זה הפרק הזה - על הנס הפרטי של אוה מדזי'בוז'-לוי, שברשימת תפקידיה הבכירים מאד: מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה ויו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.  

...הנס שלה הוא אריאל, בנה היחיד, ילד מאומץ שהובטח לה שהוא בריא לגמרי ובדיעבד...

אז איך יכול להיות שאת אריאל שאובחן כאוטיסט ומוכר עם 188 אחוזי נכות כתוצאה מאלכוהול עוברי, הדבר שהכי פחדה ממנו, היא מגדירה כנס הפרטי שלה? מה היא גילתה שם על  עצמה? ואיך בזכותו היא מגשימה את החלום שאפילו לא העזה לחלום? אנחנו משוחחות על הכל. ואוה גם קוראת מכתב אישי מאד שהיא כתבה לו (שהוא כנראה לעולם לא יצליח לקרוא)   תקשיבו. זה לא יאומן... וגם מאד מרגש

 Low tide studio :הקלטה ועריכה 

.אנחנו חיים בתוך הררי מילים, דיבורים, אמירות, שיחות... גודש אין סופי של מלל, שיוצר רעש מחריש . ומה יקרה עם נעצור ונעשה רגע שקט? לא נדבר ולא נגיב. רק נשתוק ונקשיב

על נפלאות השתיקה ועל תבונת ההקשבה, שוחחתי עם המשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי. אישה של מילים, שרעש החיים מוביל אותה פעם אחר פעם אל שתיקה. כזו שבתוכה היא שומעת את הקול הצלול של עצמה ומקשיבה לו, כזו שמאפשרת לה להקשיב בקשב רב לאחרים וללמוד משהו חדש, כזו ש(גם)מתוכה כתבה את ספרה החדש "התאומים". ספר שירה, אמיץ וכן על הבגידה שחוותה. שוחחנו גם על המשבר העמוק הזה שהיא עדין מצויה בו, על הכאב התהומי שהוא הביא איתו ושעוד חי בה ועל הרווחים (יש כאלו). ויש מכתב אישי מאד, שהיא כתבה ל"אישה האחרת". ואת השיר שמתאר את הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה.

הקלטה ועריכה: Low tide studio

המרדף אחרי זוגיות, הכמיהה לאהבה, הרצון להתחתן, התשוקה לילד.ה, החלום למשפחה...  והשאלה, מתי זה יקרה לי? הדאגה היתרה, ומה יקרה אם לא? והבלבול - מה לא בסדר אצלי? אוף, זה מטלטל. ולא פעם גם צובע את החיים בחוסר, מטשטש את המלא ומסתיר אותו. והמבטים האלה של הסביבה והשאלות של - את בזוגיות? ונו, מתי? והמשפטים - בקרוב אצלך, הזמן עובר, שלא תפספסי ו...  אמא'לה, זה לא פשוט.!

אז הפרק הזה הוא על זה: על רווקות מאוחרת בלי ילדים וגם על אושר.  אני מארחת בו את אפרת וכטל( וכטלית) שהיא עיתונאית, מורה ליוגה ומרצה לביטחון עצמי והיא גם, רווקה, בת 39 בלי ילדים. שוחחנו על הצורך שלה לעמוד מול החברה ולהוכיח שהכל בסדר איתה ושהיא לא פגומה, על החופש שלה לבחור במה ובמי שנכון לה, ועל הרגעים האלו, בדירה שלה, כשהלבד הוא גם בודד.  ודיברנו על הודו, שהעזה ונסעה אליה לבד. על המקומות החדשים שגילתה שם בתוכה ועל סוד האושר שלה, שהמון שנים היא לא הבינה אותו ועכשיו הוא זורם לה בעורקים – ליהנות ולהודות על הטוב שיש לי עכשיו! 

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז 

פרידה היא מוות. אין דרך עדינה לתאר את ההתרסקות הזאת. את ההתנפצות, ההתפרקות, את עוצמת הכאב והחידלון, כשהאדם שאהבת וחלקת איתו חיים וחוויות, שרקמת איתו עתיד ותקוות - הלך, נטש, נעלם, ברח - ככה פתאום. הותיר את לב האדם שפעם בך באופן סדיר, מנופץ לאלפי רסיסים של צער, כאב וייאוש ועם אפס ידיעה אם אי פעם יוכל להתחבר מחדש. עד כדי כך זה נורא.

ואני יודעת. זה קרה לי. זה קרה גם לסופרת והתסריטאית שירה עדן, וזה קרה גם לרונה גיבורת הספר ששירה כתבה 'כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו'. "אני מפחדת שרואים עלי... שאני שקופה לגברים שפוגשים אותי וקולטים שאני תולה בהם תקווה שהם יקחו ממני את החרדה מהישארותך בתוכי לנצח." כתבה רונה לנטע שלה, שאהבה כל כך ועזב אותה, באחד מעשרות המכתבים שהחביאה במגירת הגרביים ולא לו שלחה מעולם.

שירה, כתבה את רונה מתוך פרידה מרסקת שידעה בעצמה. אני, מצאתי בלב השבור של רונה מלא חתיכות מאלו שהתפזרו מהלב שנשבר לי אז. ואנחנו מדברות על זה. חוזרות אל המדבר הפרטי והכואב הזה שידענו, נשרפות בו ומגיעות בסוף גם אל בורות המים. כי אחרי שנגענו במוות, אנחנו כאן גם לראות ולהראות את מקורות החיים, ואת העוצמות שלהם ושלנו, לקום, להמשיך, להחלים וגם לפגוש בהמשך אהבות טובות ושמחות.

מוזיקת נושא: דידי ארז

עריכה: אסף רפפורט

הוקלט באולפני סופה סאונד

כשמתן וייס , ממשתתפי חתונמי, ד"ר לרפואת שינים, הבין שהוא הומו, בתחילה, לתקופות, הוא חשב שאם כך אז מה הטעם? בשביל מה לחיות? עד כדי כך היה לו מר שם. בהמשך, כשלאט ובהדרגה החל להוציא את המסמרים מהארון, דרך הסדקים נכנסו רסיסים של אור. כשהוציא את המסמר האחרון ונותר חשוף מול עצמו ומול העולם הוא התחיל במסע. למד את עצמו ואת היותו בכל צעד. נפל וקם. נפל והמשיך. נפל והגיע אל מחוזות ה'עשו היסטוריה' כשהשתתף ב"חתונה במבט ראשון" והתחתן בפריים טיים עם גיא. מנער מבוהל הפך למוביל. זה שמראה את האור להולכים בחושך. וקיבל מלא מכתבים מצופים שביקשו את היד החמה שלו  ואת החיבוק שמרגיע, מבין, ואומר: "אתה בסדר גבר, הכל בסדר! ועוד רגע גם יהיה טוב. ואפילו טוב מאד"  גם להורים הוא אומר את זה. מכיל את הדמעות, הכאב והבהלה שלהם, ומרגיע .  וזה הפרק הזה

למען הגברים (וההורים) הגאים

שיאמרו בביטחון כולם

יש גבר אחד בעולם

והגבר הזה

הוא אני.

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

מתן באינסטגרם https://www.instagram.com/matanweisss/

.שנה חדשה באה עלינו לטובה ולכבודה - פרק כפול וחגיגי על אהבה

מתן וייס, ממשתתפי חתונמי, ד"ר לרפואת שיניים, יצא לחפש את אהבתו לאחד שלו לעיניי כולנו והתחתן בפריים טיים ( ערוץ 12) במבט ראשון עם גיא. הזוגיות הזו לא שרדה אבל מתן מצא אהבה. אמנם לא את זו שביקש, אבל את זו שבעזרתה יוכל לממש את כל מה שיבקש. הוא מצא את האהבה - בתוכו, את האהבה - לעצמו, את ההכרה - באיכויות שלו, במשמעות שבו וביופי שהוא. וקיבל עשרות מכתבים מצופים שביקשו למצוא בעצמם חלקים ממנו. מתוכם בחרנו אחד:   "היי מתן, אני שונא שאת המראה שלי, תמיד שנאתי. וכשמצלמים אותי אני נגעל ומיד מבקש למחוק... בתחילת התוכנית דיברת על דימוי עצמי נמוך ... בהמשך ראיתי איך נולדה בך האהבה העצמית... ואני וכל כך מקווה, שגם אני, אזכה יום אחד לקבל את המתנה הזאת. "

אז אנחנו צוללים לעומקו של התהליך שמתן עבר. מתחילים מהקושי שהיה שם בראשית ומתבוננים על השינוי שנוצר בו בהדרגה. לומדים יחד - איך נולדת אהבה עצמית,  כמה עושר ואושר .היא מביאה איתה ואיך היא יכולה להיות נחלת כל אחד ואחת מאיתנו. וגם, למה הדרך הזו לעולם לא נגמרת ואיך הצעידה בה על העליות והמורדות שבה - מאד מתגמלת

.ובחלק ב' - "הגבר הזה הוא אני" - על הארון, היציאה ממנו וההכרה שאני מי שאני. וכמה טוב שכך

עריכה: אסף רפפורט

מוסיקה מקורית: דידי ארז

הוקלט באולפני סופה סאונד 

קיבוץ. להיוולד בו, לגדול בו, לחיות בו  ולחיות אותו. לעזוב. ואז לשאת אותו איתך. כי אפשר לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ לא יכול לעזוב אותך. וגם, (שכנראה ) כבר לא תשוב, זה לא ג'וק קטן, זה לא עובר וזה חשוב!

אז התכנסנו, שלוש קיבוצינקיות – דומות ושונות ושוחחנו - על מי שהיינו ומי שאנחנו עכשיו, על הקיבוץ שהיה ושינה את פניו, על מה שאהבנו ומה שכאב על מה שנעלם ועל מה שנצרב – על הבית. הקיבוץ. המשק. בהשראת ספר הביכורים של שני הדר – "חג המשק" – קומדיה רומנטית עם המון אהבה לקיבוץ ועם לא מעט מורכבות.

המשתתפות:  אלה צביאלי, (28 ) גיבורת ספר "חג המשק " בת קיבוץ עין הנוטר. נולדה בקיבוץ וחייה בו עד עצם היום... נדרשת לדין המזכירות ושיחת קיבוץ, רווקה, רוצה אחרת וזה לא פשוט.

שני הדר, סופרת. בת קיבוץ החותרים, עזבה את הקיבוץ כשהייתה בערך בגילה של אלה (המכונה צביאלה). התחתנה והתמקמה במושב. מרגישה שהיתה לה את הילדות הכי טובה בעולם והיא אוהבת את הקיבוץ אהבת נפש.

ואני, מורן שפיצר, בת בקיבוץ מסילות, נולדתי וגדלתי בקיבוץ,  וברגע שיכולתי לבחור אחרת, עזבתי.  אני נשואה ( נישואים שניים)  לחגי הבית אלפי, החתיך של העמק שהכרתי בנעוריי. אנחנו גרים בתל אביב ואני כבר יותר שנים שם מאלו שהייתי בקיבוץ

וגם "מה יגידו" קפץ לא מעט לביקורים במהלך המפגש הזה ואמר את מה שהיו לו.  אז תגידו אתם, מה שתגידו, אבל בבקשה בעדינות. כי לב קיבוצי רך שמאד רוצה שיאהבו אותו פועם בשלושתנו.

מוזיקת נושא: דידי ארז עריכה: אסף רפפורט

למורה שרה, את בטח לא זוכרת אותי, עוד תלמידה, כיתה גימל נדמה לי, והמשפט שלך -"בוחן פתע. לסגור מחברות, להוציא דפים".איזה מנהג זה להפחיד ככה ילדים, להלחיץ אותם, אותי. ילדה שמרגישה בשדה קרב, יורים עלי, המורים יורים עלי. לא מלמדים אותי, לא חונכים אותי, לא עוזרים לי לגדול

כך כותבת אשה בוגרת, במכתב שלא שלחה, למורה שהייתה לה אז. תחושות הכאב, הפחד, חוסר הביטחון וההישרדות, עוד חיות בתוכה, ובדרכן מנהלות את האמא שהיא היום. היא חוששת מה יהיה על בנה שמתחיל עכשיו כיתה א' ומייחלת שתהייה לו חוויה אחרת -  מעצימה, חונכת, תומכת, מאפשרת

אז אני משוחחת עם שירלי רימון ברכה ראש מנהל חינוך של עיריית תל אביב- יפו על מהות החינוך. על המפגש היומיומי שמתקיים בבתי הספר בין ילדים למבוגרים, תלמידים ומורים, והורים... ועל הקושי שלו להיות קרוב ואיכותי - כי מערכת. לא מיטבית, אבל עם הרבה טוב, לא חדשנית אבל מתחדשת, מקובעת שמצליחה גם להשתנות ושלהורים יש בה תפקיד מרכזי. אז מה בכוחותינו לעשות (ולא לעשות) כדי לתמוך אותה ואת כל חלקיה - למעננו ולמען ההווה והעתיד של ילדינו?  שיחה מצמיחה

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

פרק 12, פרק בת מצווה, חגיגה! שבה החלפתי כסאות - אני האורחת, המתראיינת, המשיבה ל"שאלות אישיות" מאד אישיות, ששואל אותי ששמעון אלקבץ בתוכניתו בגלי צה"ל

אנחנו פוסעים בה דרך מסע באהבה שיצאתי אליו כשהתוכניות שלי קרסו וגם הגוף שלי ושכדי להתרומם יצאתי לפגוש אנשים שאני אוהבת, וגם כאלו שאני לא מכירה וללקט מהם השראה.  אנחנו חוזרים אל ימי בקול ישראל, אל הכתבת שהייתי, אל הזכות הגדולה שהייתה לי בתפקיד הזה ואל האחריות הענקית - להיות הקול והעיניים, השכל והרגש שמביא ומשדר את המציאות החדשותית למאזיני הרדיו.  ונוגעים באובדן. העמוק הכואב והמטלטל שחוויתי כשרשות השידור נסגרה. כשכבר לא הייתי מי שהייתי ושעוד לא ידעתי מי אהיה.

ואנחנו גם חוזרים לקיבוץ. לילדות שהייתה לי שם ואל הילדה - שהיא אחת מכולם, אחת כמו כולם שפוחדת מי מה יגידו ולא מעזה לפרוץ. ושאחר כך בבגרותה יוצאת לחפש את הקול האישי שלה.

דיברנו על אהבתי למכתבים שדרכם אני פוגשת בכל פעם משהו מעצמי ועל הפודקאסט הזה, שבכל פרק שלו יש עוד חתיכה ממני וכל כולו הוא הקול. הכי צלול, בהיר ואותנטי שלי. זה שביקשתי לבטא כל חיי ולא ידעתי איך.

אז תנו לי יד. אני זקוקה ללב שלכם שם איתי כשאני ככה חשופה. ושתהייה האזנה טובה. אני מתרגשת.

כל החיים אנחנו משתנות. בגוף, בחשיבה, בהוויה.. וזה לא פשוט.  על המעבר מילדות לבגרות ועל קבלת המחזור – מדברים איתנו, מכינים אותנו, וגם חוגגים

אבל מה קורה בצד השני? כשהעלומים פסים, כשאנחנו עוברות במנהרה ויוצאות ממנה לא פוריות ונטולות היכולת להביא ילדים לעולם? וכשכל זה גם מלווה בתופעות ותחושות שלא הכרנו, שמשתלטות לנו על הגוף ועל התודעה ועושות בהם שמות? והבושה. אוי הבושה

ענת לב אדלר, עיתונאית וסופרת, לא הבינה את כל אלו בתחילה, אבל אביגיל, הדמות הספרותית שחדרה לתוך התודעה שלה, הובילה אותה לכתוב אותה בספרה החדש "אישה בעונת מעבר". ולקחה אותה לצלול, לטבוע, וגם ללמוד לצוף על הגלים של גיל המעבר

וכחלק מהטלטלות, זה (גם) הגוף שלה, של אביגיל שבגד בה. אז היא כתבה לו מכתב - אישי, חשוף, כואב.  ומתוכו ומתוכנו, אנחנו משוחחות בפתיחות על מה שאנחנו עוברות - נשים בגיל המעבר. עם כל החסד והאמת

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

"סטארט-אפ שלי,  נשבעת שפשוט לא לקחתי בחשבון את האפשרות שלא תצליח. הכישלון שלך כואב לי פיזית. אני מתעוררת שטופת זיעה בלילות ושואלת את עצמי אם יכול להיות שזה רק היה חלום רע... "    

מייסדת ומנכ"לית כותבת לסטארט-אפ שלה שנסגר. 6 מיליון דולר וחצי היא הצליחה לגייס ובדמיונה כבר ראתה אותו  פרוש על פני הגלובוס ומשנה את העולם בדרכו. ופתאום – כלום. ריק, הלם, כאב עצום, חוסר יכולת להכיל את האובדן ולהבין מי היא מעכשיו 

 אז בפרק הזה אני מארחת ליאור פרנקל, יזם ובלוגר, שמוביל את תנועת העולם החדש וכחלק מזה גם את הפודקאסט הסופר פופולרי - פופקורן

בסיפור האישי, ליאור מכיר היטב את כאב אובדן הסטארט-אפ ובכללי, הוא חוקר את צפונות העולם הזה ומכיר אותו לעומק ומכל צדדיו.

שוחחנו על רכבת ההרים הזו שכולנו, בני האנוש בעת הנוכחית דוהרים עליה, שיש בה סיבובים חדים, עליות ומורדות... ושכמו העונג, האפשרויות המרובות, האנדרנלין, תחושת העוצמה וההרפתקה הנהדרת, גם סחרחורת, בחילה, חוסר אונים, איבוד שליטה, פחד וכאב. זו שיחה שהיא סטארט-אפ ברמת החדשנות, התובנות, ההשראה, החוכמה העמוקה והיכולת לתת לנו כלים למקמם את עצמנו במחוזות ההגשמה בעולם הזה.  או כמו שליאור קורה לו "חנות ממתקים

 עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז 

אמא ואבא, מרגע שהתחיל לצמוח לי נוצר ענין חדש בבית... התבלבלתם ועד היום אתם מתבלבלים עם ההערות האלו שלכם: ״זה מבליט לך״, ״לא, את לא יכולה להתלבש ככה״, ״אולי תנסי את זה? זה מקטין״, ״וואו! איזה יופי זה יושב! ממש לא רואים שיש לך ציצי...״.

 .כותבת בת להוריה במכתב כן וחשוף שלא שלחה להם מעולם. בו, היא גם מבקשת מהם שיניחו לה ולגוף שלה ושישחררו אותה ואת עצמם מהרעיון שהיא תעשה ניתוח

אז בפרק הזה אני מארחת  את נועה מונדשיין, מעצבת חזיות ובגדי ים, שבחנות הקטנה גדולה שלה ביפו יש יותר מ 120 (אמיתי לגמרי) מידות של חזיות. אנחנו משוחחות על הגוף שמשתנה לנו כל הזמן בלי שאף אחד לימד אותנו איך להכיל את השינויים האלה, על הקושי שלנו מול עצמנו, מול מי שמולנו ועל הרצון לשנות ולהשתנות. אנחנו גם מציצות ברגישות אל תאי ההלבשה בחנות שלה וקשובות לסיפורי הנפש שמתגלים שם ובעיקר למדות (כלומר אני) איך לאהוב. כי נועה יותר משהיא מבינה בגוף נשי, היא אוהבת אותו. בכל גיל גודל וצורה. והאהבה הזו שלה, היכולת לראות בו את מרחבי היופי וגם לגלות לו את רזי הנינוחות הן מדבקות. ובחיי שיצאתי מהשיחה הזו יותר אוהבת ושלמה עם מה ששלי

עריכה: אסף רפפורט     מוזיקת נושא: דידי ארז

"...נשוי (לא) שלי, עזוב אותי, הרפה ממחשבותיי, תן לי לשוב אל חיי אשר אהבתי ושוב אתה לאשתך (אשר בוודאי פעם) אהבת "

מתוך המכתב הזה שכתבה אהובה לגבר הנשוי שהיא התאהבה בו, ולא שלחה לו מעולם, אני משוחחת עם הסופרת המשוררת והעורכת שרי שביט, שהספר החדש והנפלא שלה "כשרון דיבור" הוא בדיוק על זה

בספר, שמבוסס על סיפור מהחיים עצמם, הגיבורה התאהבה בסופר מבוגר, מאד מפורסם ומאד נשוי וניהלה איתו רומן סוער שטרף את קלפי הלב של שניהם. ואח"כ, מפרספקטיבה של 20 שנה גם כתבה לו מכתב

ובפרק, אנחנו משוחחות מתוך הבנת ואהבת השתיים האלה שידעו אהבה גדולה וחיבור מיוחד לאדם שהיה משמעותי עבורן והתאהב בהן גם. וחוו במקביל גם את מהלומות הבלבול, התסכול, החיסרון והחידלון שבבסיסם ההבנה שהגבר הזה לעולם לא יהיה שלהן כפי שהיו רוצות. בסוף... הן גם עוזבות אותו.  (סליחה על הספויילר)

בשיחתנו אנחנו משמיעות את קולן ומקדישות את הפרק הזה לכל הגיבורות כמותן שבחרו, (או שעוד ייבחרו) בעד עצמן.

,לאחות הגדולה שלי"

"...אף פעם לא קיבלת אותי כמו שאני ושנים ניסיתי להתאים את עצמי אליך ולהתאמץ שתהיי מרוצה ממני

כותבת האחות הצעירה לאחותה הגדולה במכתב שלא שלחה לה מעולם. כשקראתי אותו הרגשתי בהרבה מובנים שגם אני יכולתי לקבל אחד כזה ברוח דומה. אז לא הלכתי רחוק ולפרק הזה הזמנתי לשיחה קרובה מאד, את אחותי שלי, חמוטל שפיצר גת שצעירה ממני ב 5 שנים

בשיחתנו הלכנו בדרך שעברנו מילדות לבגרות, מכאב לחיבור, מניתוק לביחד, ממשקעים להבנה, ומנפרדות לשותפות. ולא פסחנו על כלום. באומץ צללנו לעומקם של היחסים ביננו, דיברנו על מה שאף פעם לא אמרנו, והקשבנו לרגשות שקיבלו מילים

!אבא שלנו תמיד אומר שמשפחה לא בוחרים. אז זה נכון בביולוגיה אבל המהות, האיכות, וטיב הקשר הם לגמרי בידינו.  ואנחנו בחרנו

וחמוטל היא גם מטפלת גוף נפש שמתמחה בקונסטלציה משפחתית. כך שהפרק הזה אמנם יוצא מהחיים שלנו אבל יש בו גם הרבה פרספקטיבה ואת העין המקצועית והטובה שלה. אנחנו יצאנו ממנו אחרות משנכנסנו, ואנחנו מקוות שגם אתם.. שלכם, האחיות שפיצר

 מוקדש באהבה להורים שלנו שהביאונו עד הלום

עריכה: אסף רפפורט   מוזיקת נושא: דידי ארז

"לרופא של אח שלי, כשסיימת לנתח את אחי, בישרת לי במסדרון שהוא חולה בסרטן וזרקת את זה כאילו שמדובר בוירוס שהתגלה במשטח גרון ואתה רושם לו אנטיביוטיקה..."

אח, שמלווה את אחיו החולה, כותב מכתב לרופא המטפל שלו, ופורט את התסכול, הבלבול הכאב וחוסר האונים שאיתו הוא מתמודד.  מתוך המקום הזה הרפוי והמטולטל אני משוחחת עם ד"ר נויה שילה, רופאה פנימית בכירה בבי"ח תל השומר. יחד אנחנו מנסות לברר את הקשר שבין רפואה, רופא וריפוי. אנחנו מהלכות במסדרונות בית החולים, נוגעות במצוקות ובצרכים של של חולים ובני משפחותיהם וערות גם לאלו של הצוותים רפואיים. מבקשות לתת מענה איך לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי ומבינות, שבסופו של דבר, מתחת לשמיכה, מאחורי הפרגוד, בחדר הטיפולים, על מיטת האשפוז,  וגם על הכיסא שלידה , ישנם בני אדם שלפני שהם רוצים מזור למחלה הם רוצים שיראו אותם. גם את החלק הבריא. ושלא נזדקק.

מוקדש לזכרו של גל סער ז"ל

ולחייו הטובים והבריאים של אחיו, חגי סער, בעלי האהוב, שהיה עם גל כל העת עד הנשימה האחרונה

מוזיקת נושא: דידי ארז    קריינות: צביקה הדר

"ילדה יפה שלי, אמרת שאת פוחדת שהילדים יציקו לך . ואני, לא הבנתי מאיפה זה בא לך.  לא העליתי בדעתי את השוני בצבע העור. אני לא רואה אותו"

סמדר הדרו, כותבת מכתב חשוף לבתה המאומצת וחושפת אותנו לסיפור הבלתי יאמן שלהן

הוא התחיל ביפו כשסמדר באה לעזור לאשה אפריקנית עם 7 ילדים שגרה לא רחוק ממנה וקרסה תחת נטל החיים לבד בישראל. הוא המשיך בקשר שנוצר בין סמדר לתינוקת הקטנה במשפחה שלבקשת האימא עברה לגור אצלה בבית, וכמעט נגמר, כשהאם האפריקנית ארזה את עצמה ואת ילדיה וחזרה איתם לקונגו הפרימיטיבית העניה והמסוכנת.

סיפור חוצה יבשות, תרבויות, מוסכמות וחוקים שיש בו הרבה מורכבות ועוד יותר אהבה. עם סוף טוב והוכחה – שנפלאות דרכיו של הקיום האנושי ביכולתן להגשים רצון מזוקק גם כשהוא עולה על כל דמיון ונראה ממש בלתי אפשרי

"...? אמא,  האם את רואה אותי גיבורה ואיך אני צולחת את העולם הזה בלעדיך"

   בעקבות מכתב שכותבת בת לאמא שמתה אנחנו פוסעים בנפתולי הצער, האובדן והזיכרון. כואבים את מה שאבד ונוגעים בו. ובמקביל משוחחים על מה שממשיך להיות, ללוות, לתמוך  ולהעצים ושהקיום שלו נצחי. דיברנו על אמא של בועז, אולי כהן ז"ל  שממנה הוא ינק את אהבתו לתרבות ואומנות, גיבש את תפיסות חייו ויצר לו בסיס של חיים שהוא ממשיך לטפח גם בהעדרה, ועל האופן שבו הוא חי ומשמר את הקשר איתה גם אחרי לכתה

.שיחה שיוצאת ממוות אבל היא מלאת חיים

.בועז כהן הוא שדרן רדיו, עורך מוסיקלי, סופר, מוזיקאי וחוקר תרבות

מוסיקה מקורית: דידי ארז 

בנים שלי, אתם עבורי מודל לגבריות אחרת, ממש כמו אבא שלכם"

".ואני מזהה בכם קצה של אפשרות אופטימית

.רונה שפריר, סופרת, יזמית, ומורה בכירה ל"התמקדות" חושפת בפנינו מכתב אישי שכתבה לבניה הבוגרים.

שוחחנו על הקשר שלה עם הבנים שלה, למה בחרה לכתוב להם ואיך הגיבו כשקראו. על האופן שבו היא חווה את הגברים שהם גדלו להיות ועל מה שהבינה מתוך ראיית העולם שלהם. דיברנו  על השיח ברשתות שקורא לנשים להנהיג ולהוביל ולמה הוא מכווץ אותה גם שהיא אמורה לתמוך בו, ועל האופן שבו היא הייתה רוצה לראות אותנו משתחררים מתפיסות מגבילות 

וגם, חזרנו לימיה כעיתונאית צבאית ומדוע נדרשה שבעלה ישמור עליה שם.  ולמה עובדה שהוא קצין מהסיירת גורם לה לגאווה ולבושה בו זמנית

מוזיקה מקורית: דידי ארז

"לאהובתי שלא יודעת שאני אוהב אותה,

חיים כפולים חייתי. אלה שבחוץ –שקטים ואלגנטיים ואלה שבפנים: רעידות בלב ובגוף, בכל פעם שאת מתקרבת... "

בעקבות הגבר שכותב לחברתו לעבודה את מה שמעולם לא חשף בפניה, חזרנו לאהבות הלא ממומשות שלנו ונזכרנו מה הרגשנו שם..  שוחחנו על התאהבויות שמתקיימות במעמד צד אחד בלבד ומה הפסיכולוגיה יודעת להגיד לנו על זה.

ניסינו להבין מה המשמעות של להסתיר רגש כל כך עמוק  ואיך חיים עם פער כל כך גדול בין החוץ לפנים. מה הסיפור שאני מספר לעצמי שם? מהי הפנטזיה ומה יקרה אם היא תתממש?   וגם, איך בכל זאת עם כל הפחדים, אפשר לחבר בין כל החלקים ולממש יחסים. ואפילו להיות באושר ואושר...

"לחברי מבית הילדים,

בתוכי צרבתי את הידיעה שלהיות אני, כמו שאני אוהבת ורוצה זה אסור

מקבלים על זה עונש"

בת קיבוץ כותבת את מה ששמרה בבטן עשרות שנים ובעקבותיה חזרנו אנחנו לילדות שלנו בקיבוץ. לבית הילדים, למקלחות המשותפות, למבטים בחדר-אוכל, לבגדים החדשים של פסח ולבמת העץ המתנדנדת על הדשא שהייתה פסגת השאיפות.

שוחחנו על מה קורה לקול אישי, לביטוי ייחודי, ולרצון פנימי כשאתה גדל בתוך חברה שמקדשת את הכלל ומחנכת את הפרט להיות אחד מתוך אחדים, שווה בין שווים וזהה לזהים.

וגם, איך כל אלו עיצבו את עילי בוטנר האמן, המוסיקאי, היוצר, שגדל להיות ולמה עדיין הופעה על הדשא מול חברי הקיבוץ מרעידה לו את הלב הרבה יותר מלמלא את קיסריה.

מוסיקה מקורית: דידי ארז