אימפריית אמהות בצמיחה

כמה ימים מבולבלים יכולים להרגיש כמו נצח. כמה ימים שאני באנרגיות נמוכות ולא רואה את הדברים מהר כמו שהייתי רוצה, והפרצוף שלי בריצפה והאנרגיות שלי הלכו לעזאזל. אז ישבתי להקליט. וכמו תמיד מתוך הכלום יצא הרבה. אוהבת אתכן תהנו.

ליעד ואביעד הם זוג חזק. פאוור קאפל כמו שקוראים לזה בפוריו. צוות טוב כזה שמנצח על התזמורת של החיים שלו בביטחון, בלי פחד וגורם להכל לקרות ומהר. מאלה שהחיים שלהם נראים כמו איזה סרט כיפי במיוחד, מלא בלאקשרי, תענוגות, צחוקים ואוכל טעים. ליעד הוא אושיית רשת שבחר לשים את עצמו ואת החיים שלו בפרונט ואביעד הצטרף למסיבה באיזה שהוא אופן בעל כורחו - אז איך גורמים לזה לקרות? איך מצליחים גם לעבוד ביחד, גם לתחזק תדמית כל כך מוצלחת וגם לשמור על השפיות והבית? פרק מרתק על מחיר התהילה.

אביבה אלייב היא חלק ממשפחה של מוזיקאים מאוד מוכשרת, הייתרון בלהיות חלק מהרכב כזה הוא הגב והביטחון שהם מייצרים סביבך. אבל מה קורה כשהם לא שם? כשלך יש חלומות שלא תואמים את הדרישות? איך לומדים לעמוד על שלנו? איך אמהות משנה את התמונה ואיזה כוחות את יכולה לקבל מאהבת הקהל?

רוני שכטמן ניצחה את עצמה לא מעט פעמים לאורך הדרך. אחרי הרבה שנים שבחרה באחרים, בלרצות אותם ולספק אותם ולעשות למענם - היא החליטה שהגיע הזמן לשנות גישה. הפרק של היום הוא הסיפור מאחורי מי שמטפלת בעור הפנים שלכן, אבל גם בנפש ובסיפורים שאתן מספרות לעצמכן על הנשים שאתן חולמות להיות. איך המסע לעצמאות ביגר אותה, נתן לה כוחות להתמודד עם פחדים ולהתקדם אל המסלול שהיא רוצה לעצמה?

ניצחתי את עצמי. מכירות את ההרגשה? אחרי שהכל כבר הוכתר כבלתי אפשרי, שהדיכאון השתלט, שהמחשבות הרעות לא נותנות לך מנוחה ואין לך מושג איך ומתי זה יעבור - מגיע רגע שבו את חווה פריצת דרך. פתאום את מוצאת את הכיון שכל כך חיפשת. פתאום את מנצחת במלחמה שהרבה מאוד זמן הרגיש שאין לך מצב לנצח. איך זה קורה? למה אנחנו צריכות לשים לב שעושה את כל השינוי? והאם זה איזה חוק שאפשר לשכפל?

כמה זמן את מספרת לעצמך שמגיע לך יותר?

מה את עושה עם הסיפורים האלה? איזה צעדים עשית עד היום כדי לשנות את המציאות של החיים כדי שתהפוך לאחת כזאת שאת אוהבת להתעורר אליה בבוקר? בפרק הזה אנחנו נכנסות לעולמה של אישה אמיצה אחת, שלמרות כל הפחדים, הקולות מהצד והסיפורים שהיא סיפרה לעצמה בראש היא החליטה לעשות את הבלתי אפשרי - ויצאה לעצמאות של חייה.

אדם כבר מעל גיל שנתיים. מוכן ומזומן להתחיל גמילה. אבל אני לא מצליחה לשמור על קו אחיד בתהליך הזה. אם נדבר בכנות אין לי מושג מה התהליך דורש.אז בפרק הזה אני מארחת את אופיר נועה מליחי, מלכת הגמילות הבלתי מעורערת שעושה סדר בכל הנושא האפור והלא ברור הזה. מה צריך לדעת לפני שיוצאים לדרך? ממה כדאי להימנע? איך בוחרים גישה נכונה שמתאימה לילד שלי? ובעיקר, מה הקשר בין גמילה לילדים מסוגלים ועצמאיים יותר?

גישה חינוכית בבית היא קו מנחה שאנחנו בוחרים כהורים ועל פיו פותרים הרבה דילמות, מתנהלים מול הילדים ויודעים איך להתקדם ולאן. מה הגישה החינוכית שאתן בחרתן? האם נחשפתן לחינוך מונטוסורי? האם בכלל הקדשתן מחשבה על בחירת גישה שונה מזאת שגדלתן עליה?

נטעלי היא מדריכת אמהות, מנהלת קהילה שנקראת מאמא מנטוסרי והיום היא באאה לתת לנו טעימה מהעולם המופלא הזה שמביא כל כך הרבה ערך לחיים של הילדים שלנו. אבל מסתבר שגם לחיים שלנו כאמהות ונשים.

איך נראים חיים של אמא ל4 שהתחילה את המסע שלה בגיל 19? עם איזה קשיים היא מתמודדת, על מה הייתה צריכה לוותר והאם מגיע שלב כלשהו שאפשר לשנות את העסקה ולהתחיל לחיות למען השליחות האישית שלנו? שיחה גלויה מלב אל לב, של חברות, של אמהות, של נשים בצמיחה. תהנו.

איך הנושא הכי כבד בעולם יכול להישמע כל כך קליל ומצחיק? דיכאון אחרי לידה זאת תופעה קשה שהרבה נשים מתמודדות איתה, בין אם הן מדברות על זה או לא - במידה מסוימת זה נמצא שם. בפרק הזה נשמע על התופעה הזאת מזוית קצת אחרת ממה שהורגלנו לשמוע, נחבר את זה להורות שלנו היוםם ולדרך שבה אנחנו בוחרות לחנך ולגדל את הילדים שלנו. ליאת קדם היא מעצבת פנים שנורא מהר תרגישו שהייעוד שלה הוא אחר לגמרי, ואולי הפרק הזה הוא תחילתו של שינוי במסע שלה שעוד נשמע בהמשך. תהיו מוכנות להנות, כי זה פרק יוצא דופן.

ימי מלחמה עוברים עלינו. אבל בשעה שאנחנו המבוגרים מבינים את המצב בצורה מסויימת, הילדים מצפים שהחיים ימישכו כהרגלם. איך מתמודדים עם המציאות הזאת? מה עושים כדי להמשיך לתפקד ואיך דואגים שהילדים לא יפגעו מהלחצים והפחדים שמציפים את חיינו? שיחה עם ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית, דליה אלוני - שעונה על שאלות קשות ומביאה עצות פשוטות ומשובחות להתמודדות נכונה.

אנחנו חולות הרבה יותר ממה שאנחנו מצהירות. כאבים בלתי נראים כאלה כמו כאבי גב או ראש או עייפות כרונית שאנחנו לא נותנות לה חשיבות גבוהה מידי אבל האמת שזה לא צריך להיות ככה. שמענו כבר שאומרים הכל בראש ובנינו המשפט הזה הפך לקלישאה אבל עד שלא ישבתי לדבר עם פטריסיה לא הבנתי מה זה בכלל אומר. מאיפה מגיעים הכאבים שלנו? מאיפה מגיעות המחלות?

והאם זה אמיתי, שכל אדם יכול לרפא את עצמו?

חיזוק הגוף ושמירה על אורח חיים בריא זאת משימה בלתי אפשרית בשלבים מסויימים בחיים שלנו. אין זמן, אין כוח, אין מוטיבציה. מיליון תירוצים שמעידים על כך שאנחנו נמצאין בתרדמת עמוקה שמונעת מהשליחות שלנו להתקיים בעולם. אז איך מתעוררים מהתרדמת? ומה באמת מתעורר קודם?

עד היום חייתי את החופש הגדול מזווית ראייה של ילדה שמחפשת לברוח מכל מה שהיא שונאת. פתאום גדלתי, נהייתה אמא והזווית השתנתה. פתאום אני רוצה שהחופש יסתיים, שהשיגרה תגיע ושהסדר ישוב על כנו. מה השוני בזוית מביא לחיים שלנו? איך הקושי והחום הבלתי נסבל של אגוסט השפיע על הדרך שבה אני רוצה לגדל את אדם? ומה הקשר בין שותפות לגידול ילדים?

פרק שמחזיר אותנו לילדות, מחבר אותנו לאמהות ושולח אותנו למסע של יצירת אחדות עם התינוקות שלנו והבית שאנחנו בוחרות לבנות.

זה לא מסתדר לנו בראש שאפשר מצד אחד להיות בשיא של ההתפתחות ומצד שני להישבר לרמה של לבכות בשירותים. לא נראה לנו הגיוני שאפשר להיות גם למעלה וגם למטה במקביל. אבל האמת היא שזה אפשרי ושמה שיקבע אם נשאר שם אם לא זאת רמת האמונה והקרבה שלנו לבריאה. איך משתחררים מהלחץ הכלכלי? איך מתגברים על הקושי ומה הייתרון שיש לנו בלהישבר כשאנחנו נמצאים בשיא?

מי זאת אני העתידית? מי זאת הגרסה הכי טובה של עצמי שמוכרים לי כל המנטורים וספרי ההתפתחות האישית? איך מגיעים אליה? איך הופכים להיות היא?

הגרסה הכי טובה שלך היא את, אחרי שהבנת והכרת את עצמך. זה שלב שאי אפשר לפסוח מעליו. אז מה המדד ? איך יודעים איפה אני נמצאת בסקאלה? ואיך כל זה קשור בהיותי דמות אותנטית שמתנהגת כמו עצמה - בכל הכובעים?

מתישהו בחיים אנחנו נכנסות למירוץ. כל אחת מתחייסת אליו קצת שונה אבל כולנו רצות לאיזה יעד נכסף. מנסות להחזיק את האושר ביד בזמן שאנחנו מתלוננות על חוסר שעות שינה, על תקלות שלא מסתדרות, על לקוחות קשים, על אנשים מאתגרים. אבל בלי לשים לב, בין התסכול הזה לעצבים האלה, יוצא שאנחנו מגיעות ליעדים חשובים ומגשימות חלומות. מה זה אומר בעצם? שכל מה שאנחנו צריכות שיקרה בחיים שלנו, יקרה בסוף. השאלה מתי ואיך? ואם זה כבר הגיע, אז איך מצליחים לחיות את זה לאורך טווח ולא לשחרר את זה שניה אחרי שהגענו לפיסגה?

מאמץ בריא משאיר את החבל מתוח כל הזמן. קצת לא נוח לי אבל אני לא אפרוש בגלל זה, אני לא ארים ידיים.

לשחרר את מה שלא שלי זה להבין שכל מי שאמר לנו שאנחנו יכולות להשיג כל מה שאנחנו רוצות, שיקר. אז איך מוצאים את האיזון ונשארים בחיים? איך גם לא מוותרים לעצמנו וגם משיגים את המטרות והיעדים?

כשאת הופכת למומחית בתחום שלך ולא עומדת במה שאת מלמדת את הופכת לרמאית. כי אם את לא עושה את זה אז למה שאחרים יעשו? אז איך מתמודדים עם הציפייה שלנו מעצמנו?ומה המשמעות של המילה הנוראית הזאת שנקראת רמאית?

כל מה שעשינו בחיים שלנו, כל החלטה, כל צעד כל סיטואציה מאתגרת שעומדת בפנינו אמורה לקדם אותנו עוד צעד בדרך אל האושר הזה שאנחנו מנסות להשיג בכל מחיר. אבל אושר הוא לא איזה מדליה שמקבלים בסוף המירוץ. אושר אמיתי הוא תוצאה של הצמיחה שאנחנו חוות בדרך.  ההרצאה אני  (לא) אמא מלידה שעולה ב28.2.2023 בביר גרדן בראשון לציון עולה כאן וזמינה לכן לפני כולם. מה עוד מחכה שם? שיטה בת 5 שלבים להפוך כל קושי בחיים שלנו - לצמיחה. 

אגו לא משרת אותנו אנחנו יודעות את זה. אבל מה עשינו עד היום כדי לשחרר אותו? אולי לא יותר מידי כמראש זאת מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית. היום אנחנו הולכות לגלות שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו והרבה יותר חשוב ממה שאי פעם יכולנו לדמיין.

אנחנו לא ערות לזה יותר מידי אבל יש הרבה דברים ש״מותר״ לנו לעשות אבל לא מקובל שנעשה. איך זה בא לידי ביטוי בבחירות שלנו כאמהות?  למה אנחנו צריכות לשים לב ומה הדבר הנכון לספר לעצמנו בבוקר כשאנחנו מחליטות אם לבחור בעצמנו או במטלות של אמהות?

?מה הסיפור הזה שאת מספרת לעצמך היום? למה את לא בזוגיות? למה לא עברת את הראיון

למה היום שלך לא היה מוצלח כמו שרצית או למה לא התקדמת בפרויקט שאת מתה להוציא כבר שנה? יש משקל למה שאנחנו מרגישות בנוגע להתרחשויות חיצוניות בלתי רצויות. מה אנשים אמרו או עשו או מנעו מאיתנו להשיג ואיך אנחנו הופכות את זה לחלק מהנרטיב של החיים שלנו. 

את הפרק הזה קלטתי בהשראת הספר ״שובה של במלכה״ של הסופר האדיר גבי ניצן. יש כאן תובנות שוות זהב, עם ניחוח של חופש תודעתי אמיתי. תהנו!

איך הופכים יום נוראי ליום נהדר? מה בנקודת מבט שלנו צריך להשתנות כדי שנהפוך להיות הנשים שאנחנו באמת רוצות להיות? יש לנו איזה נטיה להימנע מכאב. לברוח מקושי. לצפות שנגיע ליעד מבלי לעבור את כל הדרך, אבל זה לא יקרה וכמה שנדחוק את זה יותר לפינה ככה החלום ילך ויתרחק. 

מה זה אומר להיות אותנטי? מה קורה כשאנחנו לא? ואיך זה בא לידי ביטוי בכל היבט בחיים שלנו? נתקעתי באמצע כתיבה של ראיון חשוב אבל יצא מזה שיעור מדהים לדרך.

יש אנשים סביבנו שמסוגלים לעמוד על שלהם ולא לשים על אף אחד מסביב. לא מעניין אותם אם יאהבו אותם, אם יכעסו עליהם, אם הם יבואו רע למישהו. מה יש בהם שאין בנו? ואיך הופכים להיות קצת יותר כאלה ופחות מפוחדים שלא אומרים מה הם חושבים עד שהם מתים.

כשאת בוכה וכועסת על התנהגות של אנשים אאחרים - את מאשימה אותם בהרגשה הנוראית שאת חווה? 

ואם כן אז האם חשבת על למה בעצם? איך אנחנו אמורים לדעת שמה שאמרנו או עשינו כזה נורא? ולמה מה שנורא בעיני אנשים מסויימים לגיטימי לגמרי בעיני אחרים? 

כי לכולנו יש טריגרים שמפעילים אותנו. אז מה הדרך הנכונה להתמודד עם הכאב?

כולנו מתמודדות עם זה. עם הפחד מלפספס. לפספס את הזוגיות המדוייקת, לפספס את החויה המדהימה, את הבית המושלם או את העבודה הנכונה. אבל פומו זאת תופעה שמגיעה ממקום מאוד עמוק ואולי בעיקר מאוד ישן. מאז שהיינו תינוקות קטנים. אז אם זה כל כך פרה היסטורי, מה זה בעצם משרת? ומה זה מונע מאיתנו להשיג? 

בזמן שכולם כל הזמן עסוקים בלדחוף אותנו לקצה, שנמצה את הפוטנציאל, שנהיה יותר, שנרוויח יותר, שנרוץ יותר ושנתקדם יותר, בעולם האמיתי החיים נראים אחרת. לא תמיד יש לנו את הדרייב הזה ומה שיוצר הלחץ התמידי לעשייה זה את התסכול מאי - העשייה. אבל אולי יש בבטלה הרבה יותר מסתם עצלנות וחולשה כמו שהורגלנו לחשוב? אולי רביצה על הספה וצפייה בנטפליקס היא השער ליצירתיות שאנחנו מחפשות ולא מוצאות?

הורגלנו לחשוב שאנחנו בתחרות. הורגלנו לחשוב שאם אני מנצחת מישהו אחר מפסיד ולהפך. שאם לקולגות שלנו הולך במה שהם עושים זה אך ורק כי הם טובים יותר, חזקים יותר ואהובים יותר על ידי הגורל וה׳. אבל מתי עצרנו לחשוב במה אנחנו שונות מהקולגות האלה? מתי עצרנו לחשוב מה ההבדל בין המסע שלי למסע שלהם? ומה הדבר האחד שמבדל אותי באמת משאר האנשים שמנסים ״לעקוף״ אותי בכל תחום בחיים?

יום הולדת יכול להיות אירוע מלחיץ. לחשוב על מתנות ומה ישמח את הבן אדם שלי ואיך אני עושה שיהיה לו כיף ושהוא יתרגש ושהחויה שלו תהיה טובה ומתוקה. אבל כל השאאלות האלה פשוטות יותר ממה שנדמה לנו והן גם לא צריכות לעלות הרבה מידי. בפרק הזה קיבצתי 10 טיפים שהופכים את החגיגות שלנו למגניבות ומיוחדות לא משנה מה התקציב ששמנו על זה.

חופשה של שלושה ימים זה משהו שרק יכולתי לחלום עליו בשנה האחרונה. גם זאת לא ממש האמנתי שתצא לפועל עד הרגע האחרון. אבל זה קרה, והמון ציפיות נבנו סביב הדבר הזה. אז איך מתמודדים אאיתן? מה קורה כשפתאום את נמצאת עם אהוב ליבך בשקט של המדבר ואת מגלה דברים שלא רצית לגלות שאת מרגישה? מתעלמים? או מתמודדים?